סם (קולין פירת') וטאסקר (סטנלי טוצ'י) ביחד כבר 20 שנה. הזוגיות שלהם טובה, בזה אין לטעות, אבל משהו מעיב עליה. גם זה מאוד ניכר, ולא כי הם מדברים על זה אלא כי ברור שיש פיל בחדר, או במקרה הזה בקרוואן: "סופרנובה" הוא סרט שמלווה את טיול הקרוואנים של השניים בכפרים של אנגליה, מולדתו של סם. ולגבי השם - פשוט שלא תפתחו ציפיות לגלישה אל המדע הבדיוני - הוא קשור להיותם אסטרונומים חובבים, לא לאיזה אירוע שמימי במערכה השלישית. אבל כן, גם למשמעות הקטסטרופלית של "סופרנובה" יש סיבה.
טאסקר הוא סופר, סם הוא פסנתרן. הם משכילים ומנומסים ובעיקר עצורים מכדי להתמודד ישירות עם מה שמאיים עליהם, אבל כשהם מגיעים לבית שבו גרה אחותו של סם עם משפחתה, דברים מתחילים להישפך החוצה. זה מוביל את השניים להחלטות קשות, אבל אני מתקשה לדמיין אפילו צופה אחד שיחשוב שהן לא ההחלטות הנכונות. באותה נשימה, מאותה סיבה, אני מתקשה לדמיין צופה שהסרט הבריטי העדין הזה לא ימצא דרך אל לבו. בסך הכל 95 דקות, אבל חתיכת מסע.
לצד כל הסופרלטיבים שמגיעים לו כמלודרמה, "סופרנובה" הוא סרט על זוגיות של שני גברים שלא עושה שום סיפור מזה שהנאהבים שבמרכזו חולקים מגדר - ורק על זה מגיעות מלוא התשואות לבמאי-תסריטאי הארי מקווין, שכנראה מבין אינטואיטיבית את מה בהוליווד מסרבים לתפוס: ייצוג ראוי הוא כזה שמנרמל, שמציג אנשים כאנשים. לא כזה שעושה עניין מזה שהם מה שהם (הומואים, או שחורים, או לצורך העניין נשים. אם זה חלק מהמאפיינים של הדמות, סבבה. אם זה *כל* מה שמאפיין אותה - לא סבבה. אוקיי?).
כששחקנים מקבלים דמות לנעוץ בה שיניים וקונפליקט להיקרע בתוכו, זה נוטה להוציא מהם את המיטב. והמשחק ב"סופרנובה" באמת פנומנלי: טוצ'י נוגע בשמיים, פירת' מביא את האיי-גיים שלו, ואפילו הגלריה הקטנה של שחקני המשנה שמגלמים את בני המשפחה מקבלת הזדמנות לזרוח.
"סופרנובה" הוא יצירה מרגשת, אבל לא בכוח, וחכמה, אבל בלי להתחכם. זה פשוט יופי של סרט, ויופי שבדיוק שנה לאחר שנצץ מתוך התוכנייה של פסטיבל הקולנוע בירושלים 2021 הוא מגיע סוף סוף להקרנות מסחריות בישראל.