בסוף - כל כך בסוף שאי אפשר לכתוב על זה כלום בלי לספיילר את כל מה שקורה ב-100 ומשהו הדקות שמובילות לזה - הבנתי מה פיקסאר ניסו לעשות פה. מה, בסבירות גבוהה, היה הלב הסיפורי והרגשי שהאולפן והבמאי-תסריטאי דן סקנלון ("בית ספר למפלצות") האמינו שיפעם בחזהו של "קדימה". זה לא הצליח להם בשום אופן, אבל לפחות בישורת האחרונה נוצר איזשהו היגיון בבלאגן שהוא הסרט הזה, אולי החלש ביותר של פיקסאר אי פעם.
איאן (טום הולנד) וברלי (כריס פראט) הם אחים בני-עשרה שאביהם מת ממחלה לפני שנים. כשאיאן חוגג 16, אמא (ג'וליה לואי דרייפוס) נותנת להם חבילה שאבא השאיר עבורם כשהבין שהוא עומד למות. בפנים, כמו שאתם כבר יודעים אם צפיתם בחלק מהטריילרים לסרט, מחכה שרביט קסמים עם הוראות הפעלה ללחש שיחזיר את המנוח לחיים - אבל רק ליום אחד.
עד כאן נשמע סטנדרטי, נכון? אובדן, התמודדות, קסם. טריטוריה שנשמעת טבעית לסרט אנימציה, בוודאי לפיקסאר עם הנטייה המסוימת שלה למלנכוליה. אבל מה, האחים מצליחים להחזיר לחיים רק את החלק התחתון של אבא, מאזור החגורה ומטה. העניין הזה מלווה את הסרט לכל אורכו, ותנו לי להגיד לכם שמדובר בדבר ביזארי וקריפי, לא פחות (ושוב, ההיגיון הפנימי המוגבל של הבחירה התסריטאית/צורנית הזאת נחשף כל כך מאוחר, שזה כבר ממש לא משנה). וחוץ מזה, הילדים והאבא וכל זה? אז הם לא אנושיים. הם אֶלפים שחיים בעולם דמיוני לצד טרולים וחדי קרן ופיות, רק שאנחנו למדים כבר באקספוזיציה שהקסם פג מן העולם הזה, כי כל היצורים הקסומים נהיו פריקים של טכנולוגיה בת זמננו ועולמנו - ממכוניות ועד טלפונים סלולריים.
אז "קדימה" הוא בעצם שני סרטים. אחד, שמהדהד את "הארי פוטר", מספר על שני אחים ואבא שאולי ואולי לא היה קוסם. השני - טוב, האמת שאני לא יודע על מה השני. יש בו יצורים קסומים אבל אין בו קסם, יש בו פיות אבל הן לא יודעות לעוף - ופתאום הן כן, ויש בו אֶלפים שמה שמגדיר אותם כאלפים זה שאומרים לנו שהם כאלה, ומזל - כי בגדול הם סתם נראים כמו אנימציה מרחיקת לכת וקצת סרת טעם של בני אדם. בהתאמה, ה"קדימה" השני הזה לא עובד בשיט - ובראשון, יש טעם לפגם בעלילה שרק במטרים האחרונים של הישורת האחרונה שלה נעשית איכשהו קוהרנטית. זה לא שקשה לעקוב אחרי הסיפור, זה שלאורך משהו כמו 105 מתוך 112 הדקות של "קדימה", קשה להבין *למה* סקנלון מספר לנו את כל זה. הו, האירוניה - נון-סטארטר ששמו "קדימה".
באותו מעמד סיום שבאמת אי אפשר לכתוב עליו כלום, הסרט הזה - שאני הרמתי ממנו ידיים כבר באזור המחצית, ולפחות שלושה מקבצים של הורים-ילדים הרימו רגליים ועזבו את ההקרנה שלו בה נכחתי - נעשה לרגע כל כך נוגע ללב שזה רק ממחיש את גודל ההחמצה. יש כאן תמה יפהפייה שסקנלון, אלוהים יודע למה, הפך לטוויסט בעלילה במקום לעלילה עצמה, ובמחי החלטת פיתוח תמוהה אחת הרג לעצמו את הסרט. נדמה לי שגם האנימציה חסרת ההשראה היא תולדה של חוסר האיפוס הכללי, אבל זה בשוליים. במרכז מונחת העובדה שזה סרט שפשוט לא עובד, כפי שאפשר לראות בציון המנומנם של גולשי IMDB המופיע כאן, ואני מוכן להמר שפיקסאר תרגיש בקופות את האין-הייפ שאופף את סרטה ה-22. מעניין - ובחיים לא נקבל תשובה כנה, אז זה יישאר סתם מעניין - אם התוצר הכל כך לא מלהיב הזה הוא הסיבה להיעדרו של הסרט הקצר המסורתי לפני הסרט עצמו.
המדיניות המוצהרת של פיקסאר היא "לא עובדים עם תסריטים מבחוץ". אתם יכולים לקרוא את זה שחור על גבי HTML באתר האולפן, שאלות נפוצות, תת-סעיף "איך אני שולח לכם תסריט" (תקציר התשובה: אתה לא, אנחנו מפתחים הכל אין-האוס, תמות). אחרי חמש שנים בהן קיבלנו מהאולפן הלא-מסוגל-לטעות לשעבר את "הדינוזאור הטוב", "קוקו", "משפחת סופר-על 2" ועכשיו את היצירה האנמית הזאת, אולי הגיע הזמן לחשוב מחדש על הקונספציה. כי חבר'ה, ההאוס שלכם לא הוציא סרט טוב באמת מאז "הקול בראש".