יש משהו מאוד מתסכל ב"סוג של חסד", וזה לא רק האורך הקשוח (165 דקות) או החלוקה לשלושה תת-סרטים, מבנה שמכריח אותך לאתחל את חווית הצפייה פעמיים, אחרי שני תת-סיומים (זה כמובן נכון לכל סרט אפיזודלי, אבל הסגנון הקיצוני של הבמאי יורגוס לנתימוס הוא מכפלת קושי מהבחינה הזאת). חלק מהתסכול נובע מכך שקשה להחליט אם הסרט הזה הוא אנתולוגיה, שלושה סיפורים נפרדים שהקשר ביניהם הוא לא יותר מתמה משותפת - או יצירה שלמה אחת שמסתתרת מאחורי תחפושת בשלושה חלקים. ראיות ודעות יש לכאן ולכאן; לאבחנתי הפרטית מדובר באפשרות הראשונה, להבנתה של שותפתי לצפייה זה בפירוש סרט אחד. אבל עיקר התסכול הוא מכך שבאופן הולם ואירוני, "סוג של חסד" הוא בכל מקרה שלם הקטן מסך חלקיו.
זה מתחיל מושלם, אבל ממש מושלם. ג'סי פלמונס מגלם אדם שעובד אצל בוס אקסצנטרי (ווילם דפו) שמנהל את חייו במובן המילולי ביותר, ואני חושב שלא רצוי לומר יותר מזה; האפיזודה הראשונה הזו היא לנתימוס במיטבו, עם היכולת הכמעט על-אנושית שלו לברוא צ'יק-צ'ק עולם סוריאליסטי עם חוקיות משונה אבל מובהקת – והתאכזרות בלתי נסבלת שהיא מנת חלקם של הגיבורים. לנתימוס עשה את זה עוד ביוון עם יצירת המופת שלו "שיני כלב", והמשיך עם זה גם בסרטיו הטובים ביותר – לרבות האחרון, "מסכנים שכאלה" הנהדר – וגם בטובים פחות, כמו "הלובסטר". השליש הראשון של "סוג של חסד" הוא מהבחינה הזו עוד יהלום בכתר של אחד הבמאים המרתקים ביותר שעובדים כיום.
חלק מההיגיון הפנימי של הסרט – וחלק גדול מהסיבה להאמין שזו בעצם יצירה אחת – הוא שאותם שחקנים מככבים בשלוש האפיזודות, כל פעם בתפקידים שונים מאוד. בפרק השני מגלם פלמונס שוטר שמאבד את זה אחרי ההיעלמות המסתורית של אשתו (אמה סטון, מי שכיכבה אצל לנתימוס גם ב"מסכנים שכאלה" וב"המועדפת"); שוב לא רצוי לדעת יותר מדי על העלילה, אבל אם זה נשמע קצת כמו פרק של "מראה שחורה" (או לוותיקים "אזור הדמדומים"), אז יש בזה משהו.
בפרק השלישי, ולטעמי החלש מכולם, מגלמים סטון ופלמונס חברי כת שמחפשת – ומשוכנעת שתמצא - אישה שבכוחה להעיר את המתים. זאת אפיזודה אכזרית פחות ומהודקת פחות מקודמותיה, אבל היא גם מספקת מענה לשאלת התמה המשותפת של הפרקים: "סוג של חסד" הוא סרט על הצורך האנושי בהשתייכות, בתחושת בית ובאהבה, על הדברים הקיצוניים שבני האדם מוכנים לעשות כדי לזכות בהם – ועל הדברים האיומים שבני אדם עושים כשהם מבינים מה אחרים יעשו בשביל אהבתם או אישורם.
אוקיי, אז דבק בין החלקים יש. אבל מה בעצם מנסה לנתימוס להגיד כאן? בפרק הראשון זאת אמירה נחרצת למדי על הקצוות האנושיים, אבל השני אניגמטי אפילו בנוגע ל"מה ראינו כאן", שלא לדבר על שורה תחתונה, והשלישי כאמור מפוזר. כיחידה אחת או כשלוש נפרדות, הסרט הזה שלח אותי הביתה מרוצה (בגדול) אך מבולבל (לגמרי).
בתשעה מכל עשרה מקרים, סרטים שמשדרים "פענח אותי" מוציאים ממני תגובת "לא רוצה". לנתימוס הוא המקרה העשירי, במאי שאני נורא אוהב גם כשהוא חידתי (כמו ב"להרוג אייל קדוש" למשל), אבל את "סוג של חסד" אני לא מרגיש שפענחתי, ונדמה לי שזה כי הוא לא לגמרי סגור על עצמו. מצד שני יש לי המון מחמאות לשפוך על הסרט הזה, החל במשחק האדיר והמגוון של פלמונס (שלפני דקה היה מצוין גם ב"הקרב על אמריקה", תפקיד שלא דומה בכלום לשלושה שלו כאן) וכלה בפסקול של ג'רסקין פנדריקס, מאוסף של רגעים מצחיקים-בקול-רם ועד להזדהות המכשפת שלנתימוס תמיד מכריח אותנו לפתח כלפי הגיבורים המעונים גם כשהם עושים משהו מחריד. אם לסכם העניין בשתי מילים, אז הייתי הולך על "מהפנט" – זה תמיד נכון עם לנתימוס – ו"מתסכל", הנקודה שבה התחלנו.
אני מניח שצריך לראות לפחות פעמיים את "סוג של חסד" כדי לפצח את הקוד שלו, אבל בעוד שצפייה אחת בו היא בפירוש מומלצת – כלומר עם אזהרת "לא לכל אחד" מטעמי רשע וחידתיות, גם זה עניין קבוע עם היווני – האמת היא שלא נורא מתחשק לי לצפות בו שוב רק כדי לגלות מי צדק, אני או שותפתי שהוזכרה לעיל. סוג של חסד, סוג של גאונות, סוג של התשה.