החל בפסקה הבאה יופיעו ספוילרים רבים לעלילה של "ברבי", מפני שאי אפשר לדבר על אספקטים מסוימים של הסרט הזה בלי להזכיר אירועים שמתרחשים לקראת סיומו. אם אתם מעוניינים לקרוא את השורה התחתונה בגרסה נטולת ספוילר, אז הנה היא בשורה העליונה: גרטה גרוויג ובן זוגה נואה באומבך, יוצרים שבאופן עקרוני אני ממש מעריץ, יצרו סרט נוטף שנאת גברים.
סרט שכאילו עושה הכל במסגרת תרבות ה-woke, ושאין ויכוח על הפמיניזם שלו, אלא שזה פמיניזם מיזאנדרי שמסמן את הגבר כאויב, ובאותה נשימה יוצר הקבלה מוחלטת בין גבריות ופטריארכיה ובין נשיות וקורבנות. שמזקק את הבעיות של המין האנושי (או לפחות המין המערבי) לתוך מלחמת המינים. זה פשטני, זה מפלג, וזה בעיקר קשקוש, מפני שכל בת ובר דעת יודעים שהפטריארכיה כבר מזמן לא מורכבת רק מגברים, ושקורבנותיה מעולם לא היו רק נשים: הם תמיד היו החלשים באשר הם.ן.
אני לא היחיד שהמסרים של "ברבי" גרמו לו להתגרד ל(רוב) אורך 114 דקותיו, אבל את כל הטקסטים שקראתי על כך בימים האחרונים כתבו אנשים – כן כן, א.נשים - שמגדירים את עצמם שמרנים. אני רחוק מאוד – מאוד, מאוד – משמרנות, והנה אני מוצא את עצמי בצד של כותבים ומובילי דעה שאני לא מסכים איתם, שמעולם לא הסכמתי איתם, על שום נושא אחר. למען האמת, אחרי שהתחרפנתי מ"ברבי" וגיליתי מי חושב כמוני, לרגע נבהלתי ואמרתי לעצמי עזוב, אל תכתוב את זה. תישאר הרחק מהצד שלהם. אבל האמת היא שזאת בדיוק הבעיה, בדיוק התפיסה של "אנחנו והם" ש"ברבי" בעצמו מעודד. יותר מזה: נדמה לי שכתיבה על המסרים האנטי-גבריים של הסרט עשויה להיתפס כאנטי-פמיניסטית פשוט מפני ש"ברבי" נתפס כמופת של פמיניזם. אבל ראשית, כבר אמרתי איזה סוג של פמיניזם עולה ממנו. ושנית, כדי לראות מה הסרט הזה חושב על גברים אין שום צורך לבוא מהבית עם דעה כזאת או אחרת; צריך רק להביט ולהקשיב.
"ברבי" מסרב להתחכם עם צופיו. הוא לא מספר סיפור אלגורי שממנו אפשר להבין מסר כזה או אחר; הוא אומר את המסרים שלו ישר בפרצוף של הצופה בדיאלוגים, מונולוגים ומונולוגים פנימיים, ולמעשה מכפיף את מעט העלילה למסרים האלה. הדבר החשוב הראשון שקורה בהקשר הזה הוא היציאה של ברבי וקן מעולם הבובות שבו הם חיים אל העולם האמיתי; ברבי מגלה שם שהנשים אינן חופשיות ועצמאיות כמו שגרמו לה לחשוב אינספור הקריירות והתפקידים של הברביות השונות, ואילו קן מגלה – ואומר את זה, ממש במילים האלה – שהגברים שולטים בעולם האמיתי. כשהשניים חוזרים לעולם הבובות, קן מנסה וכמעט מצליח לכונן שם פטריארכיה כמו זו שראה במציאות. בתחילה חוברות אליו כל הגרסאות השונות של קן כדי להשליט שלטון גברי, אלא שמהר מאוד נפתחת ביניהם מלחמה פנימית, מצב שהנשים מנצלות כדי למנוע את ההפיכה המתוכננת. רק אז חלה התפכחות גם אצל הגברים/ קנים.
אני רוצה לעצור רגע בנקודה הזאת של העלילה – אחרי משהו כמו 85 אחוז מהסרט, אל תתפסו אותי בדקה – כדי לעשות סיכום ביניים. אז מה היה לנו שם? קן, שבעולם הבובות מרגיש שאין לו זכות קיום בלי תשומת הלב של ברבי, לומד שבעולם האמיתי מספיק שאתה גבר והופ, יש לך זכות וקיום וכל מה שתרצה; עם התובנה הזאת הוא מסית את כל הקנים נגד כל הברביות; והסיבה היחידה לכישלון ההפיכה שלו היא שהקנים יוצאים זה נגד זה בעוד שהברביות מתייצבות זו לצד זו. לסיכום ביניים נוסף, התכונות הגבריות ש"ברבי" מונה הן רגשי נחיתות, תאוות כוח, מיזוגיניה ואלימות, ואלו מוצגות כתמונת מראה של התכונות הכלל-נשיות: עוצמה בצל קורבנוּת, סיסטרהוד בצל דיכוי
ב"ברבי" אין דמות גברית אחת שיוצאת מן הכלל האמור. וריאציית קן או גבר מהעולם האמיתי, כולם שטופי זימה ועוצמה, כולם שייכים למין שבתפיסתו העצמית נולד למשול, ושבדיעבד לא משל בעולם הבובות רק בגלל התודעה הכוזבת שלו-עצמו. ובעוד שהנ"ל הוא תובנה מצטברת מסך כל האמירות וההתנהגויות של הדמויות הזכריות ב"ברבי", את מה שהסרט חושב על נשים סיכמו גרוויג ובאומבך במונולוג מביך – באמת שאין מילה אחרת – שנושאת גלוריה (אמריקה פררה), דמות של בת אנוש ועובדת בחברת "מאטל", יצרנית ברבי ומי שעומדת מאחורי הסרט בחיים האמיתיים. במונולוג הממושך הזה מציגה גלוריה את שלל הקשיים שמרכיבים את חייה של אישה, את הדרישות הבלתי אפשריות והסותרות שהיא מתמודדת איתן, את הציפיות הלא הוגנות של כולם.ן ממנה. עכשיו, מילא שזה נשמע כמו טקסט פמיניסטי בן 30 שנה, מילא שזה מוחק כל קושי בקיום ובהווייה הגברית: כשמונולוג כזה מופיע דקות אחרי התובנה של קן שגברים שולטים בעולם, זה כבר לא עניין של פרשנות או של סאבטקסט, אלא של הטקסט עצמו: "ברבי" באמת מאמין שנשיות = קורבנות.
"התכונות הגבריות ש"ברבי" מונה הן רגשי נחיתות, תאוות כוח, מיזוגיניה ואלימות, ואלו מוצגות כתמונת מראה של התכונות הכלל-נשיות: עוצמה בצל קורבנוּת, סיסטרהוד בצל דיכוי"
מה שבאמת מטריף את השכל הוא שבעולם האמיתי שנחשף לנגד עיניה המשתאות של ברבי, אין בעצם שום הישג לפמיניזם. היא רואה עולם שכאילו נתקע ב-1955, כשברבי עצמה עוד לא הייתה גם עורכת דין ואסטרונאוטית ונשיאת ארה"ב וכיו"ב. התסריט של גרוויג ובאומבך, בקיצור, מוחק את הפמיניזם כדי להעביר נקודה פמיניסטית. אני בשום פנים ואופן לא מצליח להבין את ההיגיון בזה.
ראיתי את "ברבי" עם בת ה-17 שלי, והדבר הראשון שצריך לומר הוא ששנינו לא נהנינו ממנו. אני לא מדבר על המסרים; שנינו חשבנו שהוא לא מלהיב, לא מצחיק, די חסר מעוף מבחינה ויזואלית ולגמרי לא זכיר במובנים של סצנות לפנתיאון. במחלקת המסר, בתי התרעמה על הנטייה להגיד אותו במקום לתת לו להשתמע, להטיף אותו במקום לתת לו לחלחל. היא לא לגמרי הסכימה איתי בנוגע למיזאנדריה, אבל אני לגמרי הסכמתי איתה שמסרים זה לא משהו שצועקים – וזאת אולי *ה*בעיה שלי עם "ברבי".
המון נערות כבר ראו והמון נערות עוד יראו את הסרט הזה, שבו יצעקו עליהן במשך 114 דקות שגברים הם חארות. שבו יראו להן עולם שבו הפטריארכיה פירושה אשכים ולא אמצעים, למרות שהייצוג הכי בולט שלה בסרט הוא המהדורה הבדיונית של הנהלת "מאטל", במציאות חברת הצעצועים הגדולה בעולם, שהכנסותיה נעות סביב 7 מיליארד דולר בשנה.
אני מניח שאפשר לתת קרדיט למאטל על האומץ להציג בסרט את ההנהלה שלה כחבורה של בבונים, אבל האמת היא שהביצים היחידות כאן הן של השחקנים. כי להגיד "מנהלים אותנו גברים מטומטמים" זה בסך הכל לקרוץ לקהל המילניאלי. אבל נראה אתכם אומרים להם את האמת, והיא שהדלק של מאטל – ו"ברבי", והמין המערבי – הוא לא טסטוסטרון אלא קפיטליזם, האסון השני שהצמיח את הפטריארכיה (הראשון הוא הדת. תגגלו את זה, כי ב"ברבי" לא תראו את זה).
"המון נערות כבר ראו והמון נערות עוד יראו את הסרט הזה, שבו יצעקו עליהן במשך 114 דקות שגברים הם חארות. שבו יראו להן עולם שבו הפטריארכיה פירושה אשכים ולא אמצעים"
מאט גץ וטד קרוז, מהמבחילים שבפוליטיקאים השמרנים בארה"ב; בן שפירו, מהנלאחים שבפרשנים הימנים בארה"ב. שלושת הגברים האלה יצאו השבוע נגד "ברבי", וכאמור גרמו לי להסס לפני שהתיישבתי לכתוב את השורות שאתם קוראים. קול אחר נגד הסרט השמיעה בעלת הטור הימנית שרה וויין, שכתבה ב"דיילי מייל": "כל גבר ב'ברבי' הוא צר אופקים או לוזר, והבת שלי ממש אהבה את זה". עכשיו, מילא הבת הפרטית של וויין, אבל זה בדיוק מה שמטריד בסרט הזה. גברים הם קבוצת האוכלוסייה האחרונה שעדיין מותר להכליל, שעדיין מותר להיכנס בה כמקשה אחת, והאמת היא שכמגדר אולי הרווחנו את המעמד הזה ביושר - אבל סרט שבוודאות יהפוך לחוויה מעצבת של דור שלם של נשים צעירות לא יכול להרשות לעצמו ליפול לכזה שיח של שנאה.
בשבוע האחרון דיברתי עם כמה וכמה א.נשים שצפו ב"ברבי", וחלקם חשבו שהסיום – שבו גם הברביות וגם הקנים מסרבים לחזור לסדר הישן, ומכוננים עולם בובות חדש שבו האינדיבידואליזם מחליף את ההתוויה המגדרית – מנקה את הסרט מחטאיו במובן הזה. אחרים, בעיקר אחרות, חשבו שהסרט מציג הן את הקנים ואת הברביות כקורבנות הפטריארכיה. אלו כמובן פרשנויות לגיטימיות, אבל הן לא מסבירות למה "העולם האמיתי" מוצג כפי שהוא מוצג, או לצורך העניין למה גרוויג מחפיצה את קן/ ראיין גוסלינג לאורך הסרט כולו. תעצרו רגע ותחשבו מה היה קורה אם בזמננו אנו, סרט הוליוודי מרכזי שקהל היעד שלו הוא נערים היה עושה שימוש בדמות נשית ראשית שפלג הגוף העליון שלה פחות או יותר חשוף, פחות או יותר לכל אורך הסרט. אז שוב, אפשר לטעון שהגברים הרוויחו את זה ביושר. אבל אני טוען, כמאמר האמריקאים, ששני wrongs לא עושים right. אתה לא מתקן דורות של החפצה נשית בנקיטת "הכל עובר עליך"; תרצו או לא, זה מנרמל את ההחפצה עצמה.
שלא תטעו: אני לא חושב לרגע שגרטה גרוויג עשתה במכוון סרט מיזאנדרי. אני חושב שהתסריט הגרוע ביותר שהיא ו/או בן זוגה כתבו אי פעם – תסריט שהעלילה שלו לא הגיונית, שהבדיחות שלו אינן מצחיקות ושלא מייצר שום הזדהות עם אף דמות – בא להטיף פמיניזם ויצא שונא-גברים בלי כוונה, על הדרך, אולי מתוך מחשבה שהסיום אכן מייצר מין אמירה מאזנת. דברים כאלה מתפלקים כמו שלאנשים מסוימים מתפלקת גזענות; זה לא אומר שהם מאמינים בזה, רק שהם קצת מתוכנתים לזה.
יש כמובן חטאים גדולים יותר מאשר סרט שכדי להרים לנשים מוריד לגברים, אבל מה אני אגיד לכם: אני גבר בעל דעות ליברליות שהתאכזב מ"ברבי" כסרט והתאכזב ממנו עוד יותר כטקסט פמיניסטי, כי אני לא חושב שגברים הם אויבי הפמיניזם או אויבי הנשים. למען האמת, אני חושב שבכל הנודע למאבק למען שיוויון הם אמורים להיות השותפים הטבעיים, ואלה מהם שמסרבים להיות כאלה – רבים ככל שיהיו, ואין לי ספק שהם עדיין רבים - מה אני אגיד לכן, לא נראה לי שהדרך לשינוי תודעתי אצלם עוברת בלקרוא להם חארות במשך 114 דקות.