זה סרט שמתחיל מהאמצע, נראה לי הולם להתחיל את הביקורת עליו מהסוף: לכו לראות את "רצח ממבט ראשון". דגש על לכו, גם כי הוא ראוי למסך גדול וגם כי אם תחכו עד שיצוץ בסטרימינג, מישהו כבר יספר לכם עליו דברים. ואם יש משהו שאתם לא רוצים לדעת על "רצח ממבט ראשון", זה דברים. הקמפיין השיווקי שלו מזהיר מפני הפצת ספוילרים, ומה שעשוי להיראות כמו גימיק הוא לגמרי נכון: אם תיתנו לסרט הזה לפגוש אתכם נקי, אני מעריך בסבירות גבוהה שתופתעו יותר מפעם אחת ואולי גם תלמדו משהו על ההנחות המוקדמות שלכם. אגב, מה שמיוחד – טוב, חלק ממה שמיוחד – במותחן האלים הזה הוא שמידע מוקדם עלול להרוס לא את הסוף אלא את ההתחלה, שם מופיע טוויסט בסדר גודל של סוף מפתיע. שוב, רק הולם לסרט שמתחיל מהאמצע.
מה שאין חשש לגלות הוא נקודת הפתיחה: אישה צעירה (ווילה פיצג'רלד, "ריצ'ר") מנסה להימלט מגבר (קייל גאלנר, "סמייל") שבבירור לא משחק משחקים. וזה קורה אחרי כתובית פתיחה שמספרת לנו על מסע רצח סדרתי מהקשים במאה הנוכחית בארה"ב, אז בכלל. אבל מה בדיוק קורה כאן ולמה? את זה חושף בפנינו הבמאי-תסריטאי ג'יי.טי מולנר לא רק בשלבים אלא גם בדילוגים: הסרט מחולק לפרקים, ואלה מוצגים בפנינו לא לפי סדר כרונולוגי אלא בהתאם לשיקול אחד בלבד, והוא מה מולנר רוצה שנדע בכל רגע נתון. כי זה מכתיב את הציפיות שלנו, והציפיות שלנו הן חלק גדול מאוד מחוויית הצפייה ב"רצח ממבט ראשון" (במקור Strange Darling, וזה הזמן לברך את המפיצה יונייטד קינג, שלקחה את אחד הסרטים המיוחדים של השנה ונתנה לו את השם העברי הכי גנרי של המאה. עבודה יפה).
יש משהו מאוד שנות-התשעימי ב"רצח ממבט ראשון". קודם כל, הניינטיז היו העשור של סרטי הרוצחים הסדרתיים, תת-סעיף רוצחים סדרתיים בדרכים. ל"רוצחים מלידה" בדיוק מלאו 30, ותאהבו או תשנאו, הסיפור על מסע החיסולים של מיקי ומלורי היה הכי ניינטיז; הוא גם היה תסריט מאת קוונטין טרנטינו (שאוליבר סטון חירב לדברי טרנטינו, אבל זה לא רלוונטי כרגע), וזה הדבר השני שהופך את "רצח ממבט ראשון" למין סרט ניינטיז שמגיע באיחור, כי מולנר משתמש כאן חופשי בחידוש הכי גדול שטרנטינו הביא לכתיבה הקולנועית באותו עשור. לא הדברנות, זה היה שם לפניו; לא המונולוגים שבאים רגע לפני השיא, למרות שכמה מהם היו באמת בלתי נשכחים; לא, החידוש הכי מלהיב של טרנטינו – וזה שדווקא לא זכה להמון חיקויים, בניגוד לשאר האספקטים של סגנונו – הוא עריכת הסיפור.
"כלבי אשמורת", "ספרות זולה", "ג'קי בראון" - שלושת הסרטים הראשונים של טרנטינו היו כולם מופת של דקונסטרוקציה סיפורית, סרטים שחלק גדול מחוויית הצפייה בהם קשור לסדר הלא-לינארי שבו הם מסופרים. זה לא עניין של עריכת שוטים או של בניית קצב; זאת עריכה של הסיפור עצמו באופן שמעניק לפרטים משמעות שלא הייתה להם אילו היו נחשפים בסדר טבעי, לינארי, כרונולוגי (פעם, אגב, הקדשתי כאן טקסט שלם לעניין הזה). "רצח ממבט ראשון" בנוי בדיוק ככה, ואין לי ספק שמולנר גנב כאן מטרנטינו במובן החיובי ביותר של הביטוי, גנב כמו שאמנים גדולים גונבים. אפשר לומר על התוצאה שהיא מניפולטיבית, אבל כשמקדישים לזה שנייה של מחשבה מגלים שאין עריכה לא-מניפולטיבית, כך שמולנר הוא אולי גנב אבל לא מניאק.
ב"רצח ממבט ראשון" בולט מאוד גם הצילום האקספרסיבי, וכאן מסתתרת הפתעה שבהחלט מותר לחשוף: האיש מאחורי המצלמה הוא ג'ובאני ריביסי, השחקן ("להציל את טוראי ראיין", פרנק בופה ב"חברים") שזה סרט הביכורים שלו כצלם. זה אשכרה מרשים, לא פחות מהעובדה שזה רק הסרט השני של מולנר כבמאי.
צפיתי עם בתי ב"רצח ממבט ראשון", וביציאה מהאולם היא טענה שזאת יצירה עם סאבטקסט שוביניסטי ושהיא פונה במכוון לגברים (אני די בטוח שהיא התכוונה לבומרים). אחר כך היא חשבה על זה שוב ואמרה שאולי בעצם זה לא העניין, ושממילא היא מאוד אהבה אותו. היא בת 18, ואני מודה שבמהלך הצפייה תהיתי איך הסרט הזה בא לבני – ובנות – הדור שלה; אז הנה, ככה. גילטי פלז'ר עם ספק על הגילטי ודגש על הפלז'ר.
עם הופעות אורח מעולות של ברברה הרשי ואד ביגלי ג'וניור, עם פסקול דומיננטי וסקס גרפי, עם מחוות לטרנטינו בפרט ולניינטיז בכלל – אין ספק שבומרים ימצאו את עצמם ב"רצח ממבט ראשון". אבל גם הג'ן-זי שלי נורא נהנתה, ותכלס ברור למה: זה מותח. זה חכם. זה סופר אסתטי. זה מצחיק במקומות הנכונים, וברגעים האלימים זה בדיוק מספיק מקברי בשביל לא להיות סתם דוחה. 24 שעות אחרי הצפייה והטוויסטים אני משוכנע: זה אחד המותחנים המוצלחים של העשור.