במקום לא מוגדר ובזמן לא מוגדר - כאילו ישראל אבל לא באמת, כאילו בתחילת המאה שעברה אבל לא בטוח - מועדון ספרותי לנשים בלבד משמש כיסוי לחיסול סדרתי של גברים חסרי מזל. חברות המועדון מפתות גברים יפים להצטרף אליהן לערב של ספרות יפה ואז שוחטות אותם (וכנראה משתמשות בבשרם ליצירת נקניקיות. הסרט מעט מעורפל בנקודה הזו). זה תקציר "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה", סרט הביכורים באורך מלא של גלעד אמיליו שנקר בכיכובם של קרן מור, חנה לסלאו, ליא קינג, אניה בוקשטיין, רזיה ישראלי ויפתח קליין.
סגנונית, סרטו של אמיליו שנקר נראה כמו טים ברטון ביום חלש ובתקציב צנע. אווירתית, הוא קצת סרט של יורגוס לנתימוס, אבל רק במובן של מציאות אלטרנטיבית-אכזרית-שרירותית ולא עם העוצמות האופייניות לבמאי היווני של "שן כלב" ו"הלובסטר". וספרותית, הוא מחווה מאוד מוצהרת ל"האדונית והרוכל" מאת ש"י עגנון - זוכרים מהתיכון, הרוכל היהודי שנופל על גבירה נוצרייה שמעוניינת לאכול אותו? אלא שבניגוד לעגנון, שכתב אלגוריה על התבוללות היהודים באירופה הנוצרית, נדמה שאמיליו שנקר לא כתב אלגוריה לשום דבר. רק אגדה או מעשייה על נשים שטורפות גברים, ובעיקר על שתיים מהן - הדמויות שמגלמות מור ולסלאו, שלגמרי גונבת את ההצגה - שלא מסוגלות להפסיק להאמין באהבה ומתחילות להתמרד נגד מה שנעשה במועדון המקברי הזה.
ייאמר מיד, "הגברת ינקלובה" אינו סרט מוצלח במיוחד. יש בו שורה שלמה של כשלים מהותיים, החל בהיעדר מוחלט של תחושת סיפור (תמיד בעיה, ובעיה חמורה במיוחד כשמדובר במעשייה), עבור בדיאלוגים שנשמעים משום מה כמתורגמים מאנגלית וכלה בבימוי מסורבל ונטול חן, שהורג כמעט את כל רגעי המפתח. וזאת רק רשימת המצוי: ברשימת הנעדרים מ"ינקלובה" הייתי מונה חוש הומור, רצוי שחור, שלכאורה קיים בפרמיס אבל תכלס אינו מצוי כמעט באף סצנה, ואולי גם בחירות סגנוניות שיעידו לא רק על היכרותו של הבמאי עם הפילמוגרפיה של טים ברטון אלא גם על חזון עיצובי משלו.
הבינג סֵד דאט, אני אוהב לראות את הקולנוע הישראלי בתצורה של "ינקלובה". קולנוע שהולך אל הפנטזיה, שיש בו התכתבות של מסורת הוליוודית עם מסורת ישראלית-אסלית, שהפסקול שלו (מנוד ראש לטל ירדני) מנוגן בידי תזמורת סימפונית כי זה מספיק חשוב בז'אנר שלו וליוצר שלו, ובעיקר קולנוע שלא מתעסק בשום אופן בחיים כפי שאנחנו מכירים אותם אלא מציע מנה של אסקפיזם, הגם מעוות. מנקודת המבט שלי כצופה וכמבקר, "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" הוא צעד כושל בכיוון הנכון. יצירה בוסרית של אדם שאם ילך בכוחו זה, יוכל להזריק לקולנוע הכחול-לבן קצת מהשחור של מקורות ההשראה שלו. אולי גם מהאדום האופייני לפדרו אלמודובר, שמשהו ממנו מבצבץ מעת לעת ב"ינקלובה".
הסרט הזה שווה דיון וביקורת כזאת או אחרת, אבל מאז ההקרנה של הסרט בפסטיבל הקולנוע בירושלים, גלעד אמיליו שנקר עוסק בעיקר בהדיפת אמירות כמו "שוביניסטי" או "מיזוגני". בראיון שהעניק לאחרונה לאבנר שביט מ"וואלה", הוא סיפר שכבר בפסטיבל ניגשה אליו להגדרתו "קולנוענית בינלאומית שהייתה בין השופטות של התחרות הישראלית" ונכנסה בו על סעיף שוביניזם. והיא אינה היחידה, רק הראשונה: כפי ששביט אמר לאמיליו שנקר, כפי שיצא לי לשמוע בעצמי מאז הפסטיבל וביתר שאת מאז שהסרט יצא לאקרנים, יש שרואים בו לא את האגדה שהוא מבקש להיות, אלא מציאות שהם מתעקשים לכרוך אותו בתוכה על לא עוול בכפו.
חברים, חברות: העוול היחיד של "ינקלובה" הוא היותו אפוי למחצה. כאמור, אין בו שום ממד אלגורי ניכר לעין; אם מתעקשים לראות בו משל ונמשל, הרי שהמשל הוא על כוחה ההרסני של האהבה והנמשל הוא שהיא (איכשהו, בהפרש קטן מאוד) בכל זאת שווה את זה. לזעוק "שוביניזם" על אמיליו שנקר זה כמו לטעון ש"שתיקת הכבשים" לוקה במיזאנדריה מפני שארבע הדמויות הגבריות היחידות בו הן שני רוצחים פסיכופתים, רופא סדיסט ואיש אף.בי.איי שכנראה זומם על הסטודנטית הצעירה שלו. אבל "שתיקת הכבשים" הוא לא סרט ששונא גברים אלא סרט על גברים שהם טורפים, בדיוק כמו ש"ינקלובה" אינו יצירה ששונאת נשים אלא יצירה על נשים שהורגות גברים.
אנחנו חיים בעידן שמתעקש להחיל קורקטיות פוליטית על כל דבר ועניין, שדורש להעצים ולייצג ולתקן, אבל שוכח שלפעמים סרט הוא רק סרט ולפעמים מכשפה היא רק מכשפה (ולפעמים נסיכה היא רק נסיכה, אפרופו דיונים מוציאי-נשמה סביב הסרטים של דיסני). "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" שווה אולי דיון על יומרות ללא כיסוי, אבל להפיל על הכתפיים של אמיליו שנקר את תולדות הסכסוך המגדרי זה גם לא הוגן וגם יומרני בהרבה מכל דבר שהסרט שלו מנסה להיות. אם אתם לא מאמינים לי, תאמינו לקאסט: אתם באמת חושבים שלסלאו, קניג, מור, בוקשטיין וישראלי הצטלמו ביודעין (ועוד תמורת שכר מינימום שבמינימום) לסרט מיזוגני? כי האפשרות השנייה היא שהן עשו את זה שלא מדעת, קרי שהן לא הבינו את המסרים של יצירה שהן לוקחות בה חלק. עכשיו, מהו ההסבר ההגיוני יותר: שחמש שחקניות נהדרות נפלו ברשתו של שוביניסט מרושע, או שהסיסמוגרף הפמיניסטי הישראלי עובד על כאלה טורים שמספיק עיטוש של עכבר כדי לגרום לו להשמיע אזעקה?