"טטריס" ("Tetris"), שמגולל את דרכו של המשחק שבכותרת מרוסיה הסובייטית אל המערב, הוא סרט שמשחק בנדמה לי. נדמה לו שהוא "הזאב מוול סטריט" ו/או "מכונת הכסף", תלוי באיזו דקה שלו ושלהם; ל"טטריס" נדמה גם שבתפקיד הראשי אצלו מופיע לאונרדו דיקפריו, למרות שזה טארון אג'רטון, שמצדו נראה בול כאילו הוא משחק את דיקפריו, ולכו תדעו מה כאן הסיבה ומה התוצאה.

הרעיון להפוך את הסיפור הזה לסרט הוא דווקא מתבקש, ואני לא מתכוון רק בהשוואה לעיבודים הקולנועיים של "אנגרי בירדס" ופאקינג "צוללות" ("באטלשיפ", זוכרים?). את הטטריס המציא מהנדס המחשבים הרוסי אלכסיי פז'יטנוב בשנת 1984, ימי מסך הברזל; בברית המועצות הוא הופץ בחינם על גבי דיסקטים, עד שסוחר בשם רוברט שטיין קנה את הזכויות עליו כדי להפיץ אותו במערב. אלא שליתר דיוק, שטיין רק *חשב* שהוא קנה את הזכויות - טעות בהבנת הנקרא ובתרבות הרוסית ששלחה לתוך המרדף אחר המשחק את הענקיות אטארי ונינטנדו, ועל הדרך גם את אימפריית המדיה של רוברט מקסוול.

המאבק סביב טטריס, שהקפיטליסטים מהמערב ניהלו בעיקר מול "אלרוג" - המכון הממשלתי הסובייטי לייצוא וייבוא תוכנה וחומרה - באמת היה סיפור טוב, סיפור כמו אלה ש"מכונת הכסף" ו"הזאב מוול סטריט" התבססו עליהם, עם עזרים דרמטיים כמו תאוות בצע ומלחמה קרה. למי שמעוניין להכיר את העניין לעומק אני ממליץ לצפות ב"טטריס: מרוסיה באהבה", הסרט הדוקומנטרי מ-2006; על "טטריס", שמוזרם החל מסוף השבוע באפל TV פלוס, אני לא ממליץ לאף אחד.

בדקות הראשונות נורא ברור שהבמאי ג'ון ס. ביירד ("השמן והרזה") עובד לפי הספר של אדם מקיי ב"מכונת הכסף", עם אנימציות שובבות ועריכה גבוהת-טמפו שמנסות להזריק אדרנלין לאקספוזיציה; זה בעיקר מוציא טוב את מקיי, כי מהר מאוד מתברר שמה שהיה אנרגטי ומגניב אצלו הוא גחמני ומעצבן אצל ביירד. ההופעה של אג'רטון כלאונרדו דיקפריו, סליחה כאיש העסקים האנק רוג'רס, רק מחמירה את המצב - וכל דמות נוספת בגלריה, בדגש על רוברט מקסוול (רוג'ר אלן) ובנו קווין (אנתוני בויל), מדגישה את הבעיה הכי גדולה של "טטריס": הסרט הזה אולי יודע כמו מה הוא רוצה להיות, אבל אין לו מושג איך להגיע לזה. לרגע הוא קומדיה (לא מצחיקה, אבל קומדיה); לרגע הוא דרמה (לא סוחפת, אבל דרמה); לקראת הסוף הוא בכלל סרט אקשן, הילוך שרומס סופית את מעט האמינות שהייתה בו. 

וזה בכלל מעניין. בלב התסריט של "טטריס" נמצא הרעיון שרוג'רס אולי יצא למלחמה על המשחק בגלל הכסף, אבל נשאר בה בגלל איזה חיבור שנוצר בינו לבין פז'יטנוב; כנראה שיש בזה גרעין של אמת, כי רוג'רס ופז'יטנוב האמיתיים הקימו שנים לאחר מכן חברה משותפת, אבל בסרט אי אפשר לקנות לרגע את המהפך בדמותו ובמניעיו של האמריקאי. מצד שלישי, כש"טטריס" נמצא בפאזת הבאדי-מובי שלו - בערך באמצע, איפה שסרטים טובים נוטים לצלוע - הוא הופך לרגע ליצירה חביבה, הרבה בזכות ההופעה הסימפטית של ניקיטה יפרמוב בתפקיד איש המחשבים.

עם התחלה צולעת, סיום אידיוטי ואמצע מעניין - ומשחק לא טוב, ועריכה רעה, ופסקול נוכח מאוד שנע כל העת בין נורא, מעצבן, תמוה וממש מגניב - "טטריס" הוא בזבוז זמן מהסוג הבלתי מזיק. קצת כמו לסדר רביעיות של בלוקים שנופלות מהשמיים.