אם הייתם שואלים אותי איך הייתי רוצה לראות את הקולנוע הישראלי, "קריוקי" הוא לפחות חצי מהתשובה. סרט הביכורים של משה רוזנטל אולי אינו מושלם עד לנקודה העשרונית, אבל ראשית - הוא סוחף שאין דברים כאלה. שנית, הוא מפעיל רגשית באפקטיביות זהה לשני קטבים, המצחיק ומכמיר הלב. שלישית, יש בו כל כך הרבה קולנוע. אני תמיד מתלונן כאן על סרטים, לאו דווקא ישראליים, שהאמצעי היחיד שהם מכירים לקידום עלילה הוא דיאלוג; רוזנטל - ואני חוזר, בסרט הביכורים שלו - משתמש לצורך הזה בארגז הכלים המלא, מבימוי המצלמה ועד עריכת הסאונד, והתוצאה היא חוויית צפייה והאזנה עשירה, ממלאת, דשנה. בתנאים האלה, העובדה שששון גבאי נותן כאן את אחד התפקידים המרשימים ביותר בקריירה המפוארת-ממילא שלו היא כמעט רק בונוס.
על מאיר (גבאי) וגם על טובה (ריטה שוקרון) כבר רואים את השנים, אבל נדמה שחייו של הזוג הנשוי לא רעים מלבד היעדרו המוחלט של ריגוש. זה משתנה באחת כשלבניין שלהם בחולון עובר לגור אחד בשם איציק (ליאור אשכנזי), מנהל סוכנות דוגמנות עם שיזוף מזויף מושלם ורעמת שיער כבירה שכאילו באה להדגיש בפרנציפ את מקלישותו של מאיר. האפקט של איציק על בני הזוג ועל הבניין כולו מזכיר את מילות השיר "בא לשכונה בחור חדש", בדגש על השורה-שאלה "האשב בצילו, תגידו לי כן או לא"; התחרות שמתפתחת על תשומת לבו של איציק היא האירוע המחולל של כל הדרמה, כל הקומדיה ואפילו כל ההיבטים המיוזיקליים של הסרט.
"קריוקי" על שום מה? ברמה העלילתית מככבות כאן סצנות קריוקי בהשתתפות כל הנפשות הפועלות המובילות, אבל נדמה לי שרוזנטל מתייחס לעניין גם כמטאפורה, מפני שבמהותו קריוקי הוא משחק ב"נדמה לי", ומה שנכון לאירוע המביך שבו נדמה לאנשים שהם זמרים נכון גם לסרט הנהדר הזה, שבו כולם אשמים ברמה כזו או אחרת של הונאה, עצמית ואחרת. במובן הזה ובכמה אחרים, הסרט טובל פה ושם בוהן במים הטריטוריאליים של "אמריקן ביוטי", רק בפחות פתוס; נדמה שרוזנטל מתבונן על הבורגנות הישראלית בכמויות שוות של רחמים, חמלה, חיבה וקרינג', והסרט שלו משדר את כל הנ"ל - ברוטציה ולפעמים בתוך אותה סצנה - בלי לאבד את הטון המאוד ספציפי שלו, בלי להפסיק להצחיק מחד ולהכמיר מאידך. זה מאוד מרשים, בוודאי ביצירת ביכורים.
הבנות של גיבורי הסרט הן דמויות נוכחות-נפקדות, פחות מפותחות באופן טבעי, ועדיין יש תחושה שהיה יכול וצריך לקרות איתן יותר כדי להצדיק את קיומן. עדיין בגזרת הדמויות הנשיות, משהו בפענוח הדמות של טובה לא עובד עד הסוף. זה בולט בעיקר על רקע דמותו של מאיר, שהיא הציר הרגשי המרכזי; זה פיצוח מושלם בכתיבה של רוזנטל ובהופעה של גבאי, ולמרות ששוקרון עושה עבודה מצוינת, איכשהו היא פחות נחרטת. מצד שלישי, אשכנזי פשוט אדיר בתפקיד הדושבאג. עצתי למנהליו: פחות הטיפוס הקשוח, יותר הצלופח.
אמרתי שלא הכל מושלם, והייתי יכול להתקטנן כאן על התאורה שמשום מה נופלת ברמתה מהיבטי העשייה האחרים של הסרט, אבל עזבו זוטות ולכו לראות את "קריוקי". עם רגל אחת שנטועה עמוק בישראליוּת והשנייה בנושאים הכי גלובליים שיש, עם רגעי צחק-בקול-רם לצד שלוש או ארבע סצנות שלא ברור לי איך ניתן ממש פיזית לא להתרגש מהן, זה אחד מהסרטים הכי טובים של השנה. בכל שפה.