איזה סרט מתעתע. הצילום (גרייג פרייזר) פשוט פנומנלי, הפסקול (מייקל ג'יאצ'ינו) כל כך אפקטיבי שהוא מחזיק סצנות שלמות בכוחות עצמו, והבימוי של מאט ריבס ("קלוברפילד") ממנף את הנ"ל ואת כל אמצעי העשייה האחרים לכדי חתיכת קונצרט של קולנוע. רק מה, בתום 175 דקות מסך – מופרכות, כמובן, אבל בהחלט לא מתישות כפי שמרמז מניינן – אתה חושב כמו הגשש בשעתו "מה היה לנו שם", ומגלה שלא הרבה. "באטמן" הוא סרט לגמרי ראוי לצפייה, אפילו סוחף לפרקים; הוא רק הרבה פחות טוב מהדעה שיש לו על עצמו, מהרושם של עומק שהוא מבקש ליצור.
ה"רידלר", איש החידות (פול דאנו, "זה יגמר בדם"), משאיר ברחבי העיר גות'האם שובל של גופות וכתבי חידה שמתגלים בדיוק איך ומתי שמתחשק לו – תמיד צעד לפני המשטרה וחצי צעד לפני ברוס ויין / באטמן (רוברט פטינסון, "דמדומים"), שהקריירה שלו כגיבור-על רק בתחילתה. לא ברור מה בדיוק רוצה הרידלר, אבל זה כולל איכשהו את הגנגסטרים הכי גדולים בעיר, ביניהם "הפינגווין" (קולין פארל באיפור ובמבטא שגורמים לו להיראות כמו רוברט דה נירו כשאתה בטריפ) וגורר פנימה גם את קאטוומן (זואי קרביץ), עוד אחת שלא ממש ברור מה היא רוצה.
עכשיו ככה. האיש הרע שרוצח סדרת אנשים באורח אולטרה-יצירתי בעודו משחק עם החוק בחתול ועכבר (אוקיי, אז במקרה הזה חתול ואשת חתול) זה משהו שראינו באלף ושישה סרטים אחרים, מקלאסיקות כמו "שבעה חטאים" ו"זודיאק" ועד טראש כמו "המסור". זה לא בהכרח לגנותו של "באטמן" (להגנת הסרט ייאמר בהקשר הזה שהוא מבוסס באופן רופף על "ליל כל הקדושים הארוך", מיני-סדרת קומיקס מאמצע שנות ה-90, כך שיש לו תירוץ להיות מעט עבש). הבעיה האמיתית טמונה במניע של הנבל: בלי להיכנס לפרטים, הרידלר מבקש להעניש את גות'האם על הפשעים שנעשים בה מתחת לפני השטח ולחשוף את טבעה האמיתי, "שכולם יראו את הצביעות". וגם את זה כבר ראינו, ספציפית בסרט בשם "האביר האפל".
הטריילר של "באטמן" עורר את הרושם שהוא מבקש להיות עוד "ג'וקר", ובישורת האחרונה של הסרט החדש אכן צץ משהו מרוחה של היצירה ההיא, אבל "באטמן" הוא בעיקר רימייק לא מוכרז ליצירת המופת הגדולה של כריסטופר נולאן. אלא שהברק לא מכה פעמיים – הוא לא היכה שוב אפילו בשביל נולאן, ש"עליית האביר האפל" שלו היה מקרה קלאסי של סתם סרט – ואנחנו נשארים עם יצירה שמבחינה סגנונית אמנם משווה ומעלה על "האביר האפל", אבל מכל בחינה אחרת נופלת וממנו, ומגובה רב.
זה לא סוד שסרטי קומיקס נוטים להיות מוצלחים או כושלים כמו הנבלים שלהם. ב"באטמן", שוב כמו ב"האביר האפל", יש יותר מאחד – לצד הרידלר והפינגווין ראוי להזכיר את הגנגסטר המתחרה קרמיין פלקוני (ג'ון טורטורו) – וגם בהקשר הזה יש כאן איזה תעתוע, מפני שהרידלר עושה רושם של חתיכת נבל עמוק עד שמגרדים ממנו את הציפוי, קרי הקריפיות שמפיחה בו ההופעה של דאנו.
כמו הסרט כולו, גם הדמות הזו וההופעה הזו הן הישג צורני ללא הרבה תוכן, ובמקום להגיע לפסגות של הית' לדג'ר ב"האביר האפל", דאנו יוצא בסופו של דבר מאנייריסט. האיש הוא שחקן נהדר - לצורך העניין, הוא עשה פסיכופת הרבה יותר מוצלח ב"אסירים" של דני וילנב – אלא שבניגוד לג'וקר מ"האביר האפל" ואג'נדת האנרכיה שעשתה אותו כל כך מעניין, הרידלר מגיע מרקע נפשי קלישאתי ומזכיר בהתנהלותו דווקא את הג'וקר של "ג'וקר". הגיוני ש"באטמן" ינסה להלחים יחדיו את שני הסרטים הכי מהוללים בפרנצ'ייז; הגיוני גם שזה יגרום לדאנו להיראות מתאמץ, כאילו הוא מנסה להאפיל בעת ובעונה אחת על לדג'ר ועל חואקין פיניקס. ומה שנקרא, בוא.
על רוברט פטינסון אין הרבה מה לדווח. שלוש שעות סרט, ובגזרתו נרשמות שתי הבעות – מיוסרת א' ומיוסרת ב'. אבל באטמן מעולם לא הוציא הופעות מרשימות מהאנשים שנכנסו למגפיו, אז מילא. בכל הנוגע לקאטוומן, גם קרביץ לא בדיוק משכנעת, אבל להגנתה ייאמר שזאת לא היא אלא התסריט, שמתקשה להסביר לא רק מה רוצה אשת החתול אלא גם מה היא עושה למען קידום העלילה או בכלל. אם אתם ואתן רוצים/ות, אפשר להוסיף חטא החפצה על פשע כתיבה, אם כי אני עצמי לא בטוח שיש בעיה אינהרנטית במיניות מוחצנת, לרבות לא "בימינו אנו".
טוב, לאף אחד אין אינטרס שהביקורת הזאת תגיע לאורכו של הסרט, אז נסכם: יש די והותר סיבות לצאת מהבית בשביל "באטמן", הוא פאקינג תאווה לעיניים ולאוזניים. למרות האמור לעיל, גם במחלקת המשחק יש בו היילייטס, למשל ג'פרי רייט בתפקיד ג'יימס גורדון, ומעת לעת (הגם שמעת רחוקה מדי לעת רחוקה מדי) מבליחה בו גם מידה של הומור. וזה שבמקום להיות עמוק הוא ארוך, זה כבר בין מאט ריבס לאלוהי הממדים. אבל תכלס, אם ממש בא לכם לראות משהו חדש וטוב מבית היוצר של די.סי קומיקס, עופו על "פיסמייקר" של ג'יימס גאן ב-HBO. שמונה פרקים, וכל דקה שווה כמו שלוש של הבאטמן החדש הזה.