בחיי שרציתי לאהוב את הסרט הזה. יצירה ישראלית קטנה שאף אחד לא מדבר עליה, בלי הייפ או רעש או צלצולים – להיות בעד "ירח בבית 12" זה להיות בעד האנדרדוג. אבל הפיצ'ר הראשון של דורית חכים לא מקל על המבקשים למצוא בו משהו לאהוב.
יערה פלציג היא לני, מושבניקית צעירה שמטפלת לבדה באביה לאחר ששבץ הותיר אותו אילם ומשותק. יובל שרף היא מירה, אחותה הבכורה של לני, שמתגוררת בתל אביב ומנהלת מועדון לילה עם בן זוגה (גל תורן). אז יש לנו כאן מקרה מובהק של עכברת עיר ועכברת מושב, אלא שחכים לוחצת אפילו חזק יותר על דוושת האיפכא: מירה מוחצנת, לני מופנמת. לני מטפלת באבא בלי לשאול שאלות, מירה בקושי מצליחה להביא את עצמה לבקר אותו. מירה חיה חיים סוערים מדי עם גבר אלים מדי, לני מסתפקת בפנטזיות על השכן החדש במושב, בן (גפן ברקאי).
משהו חסר ערך
בתחילת הסרט אנחנו פוגשים את האחיות כשכל אחת בעולמה, ובסופה של אקספוזיציה חוזרת מירה לחור המסריח (מילים שלה) שבו גדלה. בשלב הזה כבר ברור שהאחיות סוחבות טראומה משותפת, אלא שחכים לוקחת את הזמן שלה עם החיטוט בפצע הזה. "מה לא בסדר איתן?" אמורה ויכולה להיות שאלה שלוקחת את הצופה ביד ומובילה אותו לאורך הסרט, אלא ש"ירח בבית 12" לא מצליח ליצור את הסקרנות הדרושה. כשהגיע שלב התשובות כבר איבדתי עניין בין הסתמיות של הדיאלוגים לדגש החזק מדי על ההבדלים בין הגיבורות (נו באמת, שתיהן ישנות על אותה מיטה בפוזיציית רגל-ראש?).
בשלב הפיי-אוף מתברר שחכים אשמה בחטא תסריטאי קדמון: היא תולה רובים על הקיר אבל שוכחת לירות בהם. דוגמה בולטת ברשלנותה היא האב המנוטרל (אברהם הורוביץ), התירוץ שמפגיש את שתי האחיות בבית ילדותן; הוא אכן נותר על תקן תירוץ בלבד. כלומר, אם הפרמיס היה "מותו של אבא מוביל למפגש בין שתי בנותיו", זה היה יוצא בדיוק אותו סרט (ואולי גם היו נחסכות מאיתנו כמה סצנות גרוטסקיות למדי ומיותרות לחלוטין, מחלה כרונית של סרטים רבים שנוגעים בסיעודיות). גם השכן בן – זה המקום לציין ששמו הפרטי הוא דימוי אפילו מסורבל יותר מהרגל-ראש – הוא מוקש עלילתי שאיש לא דורך עליו, אבל גם לא מנטרל אותו.
ב-1998 ביימה חכים את "משהו בעל ערך", סרט קצר שזכה בפרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה. כמו שקורה לעתים קרובות מדי בתעשיית הסרטים שלנו, ההנחתה של ההרמה מגיעה באיחור ניכר. אבל דווקא על הרקע הזה, אין תירוץ סביר לכך שסרטה הארוך הראשון יצא חצי אפוי.
אם בכל זאת יש ל"ירח בבית 12" מעלה בולטת, זה בימוי השחקנים של חכים. וזאת בהחלט מעלה: פלציג (שגם מתראיינת למוסף mako בסוף השבוע) עושה כאן תפקיד מהסוג שאנשים ממשלח היד שלי נוהגים לכנות "כפוי טובה", ועושה אותו מצוין; תורן ממקסם את דקות המסך הספורות שלו; ברקאי הצעיר – הילדים כבר מכירים אותו מ"שובר גלים" - מסתמן ככישרון ששווה לעקוב אחריו. ומעל כל אלה עומדת ההופעה של שרף, שחקנית שגדולה בכמה וכמה מספרים על "ירח בבית 12".
מדליקה את הירח
למען הסר ספק, אני אומר את זה פחות לגנותו של הסרט ויותר לזכותה של שרף. מאז ההופעה הקצרה שלה ב"הערת שוליים" אני מרגיש שיש כאן כישרון בקנה מידה בינלאומי, שחקנית עם נוכחות כל כך מכשפת שהיא שייכת לליגה של ההכי-גדולים. לראיה, במקרה שלפנינו היא מצליחה להתעלות לא רק על הסרט אלא גם על התסריט: מבין שתי הדמויות הראשיות, אין בכלל ספק שזו של פלציג כתובה מעניין יותר, עגול יותר, עמוק יותר. ועדיין, הסרט נדלק בכל פריים ששרף מופיעה בו, ומתעמעם לגמרי בהיעדרה.
יובל שרף בת 31, ולמרות הקריירה היפה שלה נדמה שההבטחה העצומה עדיין לא התגשמה. בהוליווד יש מסורת ארוכה של Star Vehicles, סרטים שנתפרים למידותיו של כוכב בהתהוות על מנת להטיס אותו לשמיים. לקולנוע הישראלי יש אינטרס מובהק שמישהו ירים את הכפפה שנזרקה עוד ב"סרוגים" וב"איים אבודים", כשהשחקנית עם שיער האש עשתה את ה"הנני כאן" שלה, ויקים סביבה סרט שישלח אותה לפנתיאון במקרה הרע, ולהוליווד במקרה טוב.
נסכם, אם כך: דורית חכים היא במאית שחקנים מוכשרת שצריכה להקפיד הרבה יותר על הכתיבה שלה, ואילו יובל שרף היא להבה קולנועית שיש להציתה במלוא העוצמה. כותבים, במאים, מלהקים – מדובר במשימה לאומית. אנא.