וואי וואי, איזה ערב רב. "אכפת לי" הוא מותחן פשע כל כך לא מגובש, כל כך אול אובר דה פלייס, שהוא מציג את ההופעה הכי טובה בקריירה הארוכה של דיאן וויסט, את ההופעה הכי גרועה בקריירה של פיטר דינקלג' וייתכן שבהיסטוריה של מקצוע המשחק, אבל גם את ההופעה הכי גנרית של רוזמונד פייק אבר. השלד הסיפורי שלו כמעט גאוני, ואילו התסריט נע בפראות בין הברקות לא נורמליות ורגעים משוועים של חוסר אמינות. הייצוג הנשי-להט"בי ייחודי וממש מזמין דיון, בעוד שהבימוי שומר על אפרוריות מזהרת. שווה לראות? בהחלט, אבל זה קצת כמו לצפות במצבי הרוח של הבת שלי.
להלן השלד הסיפורי: פייק היא מרלה גרייסון, בעלת עסק שמתמחה באפוטרופסות חוקית של קשישים, מעמד שמעניק לה גישה חופשית לנכסיהם פלוס אפשרות לזרוק אותם לאיזה מוסד שבו לא ישמעו מהם, אז זה בגדול מה שהיא עושה. העוקץ הגריאטרי מבוצע בידי אישה חסרת כל עכבות מוסריים. אבל מה קורה כשהיא מסתבכת עם הקשישה הלא נכונה (וויסט, שנראית כמי שנהנית מכל שנייה ויוצאת פשוט נהדרת), ובעיקר עם פושע שאמור להיות מפחיד אבל הוא משוחק כל כך רע שאפילו מצחיק הוא לא (דינקלג')?
כאמור, רעיון מגניב. וגם עולם קולנועי מגניב בפוטנציה, כי "אכפת לי" - במקור "I Care a Lot", שם שמשחק על שתי המשמעויות של Care, טיפול ואכפתיות - מתנהל בטריטוריה של "הזאב מוול סטריט". בקריינות הפתיחה (המיותרת) שלה אומרת גרייסון ש"אין אנשים טובים", ומאמלקת באחת את הפילוסופיה של הסרט: אין כאן רעים מול טובים, רק גוונים של חראיות וגרידיות. בדמותה של גרייסון בכלל נתקיים הציטוט המיתולוגי מ"מאחורי הסורגים", "יש מניאק שיודע שהוא מניאק", ואני מודה - יש לי חולשה לדמויות כאלה. הבעיה היא שהבמאי-תסריטאי ג'יי בלייקסון מתפנן על זה הרבה יותר מדי, ומעמיס על הדמויות שלו עוד ועוד מונולוגים מופרכים, מייצאי-סאבטקסט, מחציני רוע שלא לצורך (רבאק, יש כאן סחטנית קשישים וארכי-פושע, *המעשים* שלהם עושים אותם רעים. אין שום צורך לתגבר את זה באמירת "אני חרא"). פייק עוד שורדת את זה עם השטיק הקר כקרח שלה, אבל דינקלג' נראה כמו פרודיה על פרודיות על נבלים בסרטים. כאילו, האיש מביך גם כשהוא לא אומר או עושה שום דבר. *הפרצוף שלו* באובר-אקטינג.
אמינות חסרה לא רק באינטראקציות המילוליות, אלא גם בבניית המזימה הבסיסית של גרייסון, כי בלייקסון רוצה שנאמין שכו-לם שותפים לניצול הסיטונאי הזה - החל ברופאים שתפקידם לקבוע את מידת הכשירות של הקשישים וכלה במנהלי המוסדות שהם שוהים בהם - ושוב, לא מתוך איזו קהות חושים אלא תוך שאיבת הנאה מהעניין, במניאקיות שיודעת שהיא מניאקיות. זה בעיקר מגוחך, אבל מצד שני אין להכחיש שזה גם מאוד מרענן, כי "אכפת לי" הולך עם זה כל כך רחוק שזה משווה לו טון ייחודי. מופרך אמנם, אבל אפקטיבי במובן של נאמנות לדיבר המקורי, "אין אנשים טובים" - מה שמוביל אותי לסוגיית הייצוג הכפול, הנשי והלהט"בי.
מרלה גרייסון היא לסבית. זוגתה פראן (אייזה גונזלס) היא צלע משמעותית בסיפור, ושותפה לסיקוונס שלם של סקס סוער שאני לא מאה אחוז משוכנע שתורם למהלך התקין של העלילה, אבל ללא ספק מדגיש את היותן נאהבות מהסוג הבוני וקליידי שראינו בכל כך הרבה סרטי פשע. עכשיו, מכירים את האמירה "נהיה מדינה ככל המדינות רק כשיהיו לנו גנב עברי ופרוצה עברייה", שיש המייחסים לנתן אלתרמן? אז בעיניי זה נכון גם לגבי ייצוג קולנועי. הטרחון הנורא מכל בקולנוע האמריקאי של ימינו הוא הקישור בין עצם הייצוג לאופיו, מה שמייצר המון דמויות שנכתבות כקדושות או מושלמות מפני שהן נציגות של אוכלוסיות מוחלשות, וזה אולי נכון חברתית, אבל קולנועית זה מוות. והנה, מתברר שאפשר גם אחרת.
בלייקסון, במאי אלמוני למדי (ובינוני לגמרי, אבל זאת לא הנקודה), בא ואומר לנו: ראשית, המגדר והנטייה המינית של הגיבורה שלי אינם מגדירים אותה; הם פשוט חלק מסט התכונות והמאפיינים שלה. לראיה, התלונה היחידה שלה אל העולם או הגורל היא המוצא הסוציו-אקונומי הנחות שלה, לא המין ולא הנטייה. שנית, היא בנאדם זוועה. תתמודדו. זה אדיר בעיניי, זה סממן של ייצוג למתקדמים, ואני מת לגלות אם הקהל יתחבר לראש הזה או שנתחיל לשמוע השבוע ברשתות שכל מיני צופים, אהמ מילניאלז, מצאו לנכון להיעלב מזה (למרות שאין בסרט הזה דמות חיובית אחת, אז זה לא שבלייקסון מטרגט נשים ו/או לסביות, אבל לך תתווכח).
עם גיבורה שנראית קופי-פייסט הדמות של פייק ב"נעלמת", רצון הרבה יותר מדי מורגש להיות "הזאב מאחוזת ראשונים" ובימוי כמעט טלוויזיוני, ל"אכפת לי" היו נתוני פתיחה די עלובים. העובדה שבסופו של דבר הוא מהנה למדי אולי מעידה יותר על האקלים הקולנועי הנוכחי מאשר עליו, ועדיין - בפרקטיקה יש לכם משהו חמוד לראות בנטפליקס. ואני מעריך, ומראש מתעייף, שגם לקרוא עליו בטוויטר.
"אכפת לי" זמין בנטפליקס ישראל החל ממחר (שישי 19.2)