שניהם חיים בשכנות בקהילה חקלאית באיסלנד, שניהם מגדלים עדרי כבשים, שניהם מציגים לראווה את הצאן שלהם בתחרות המגדלים שהיא אירוע השיא בלו"ז המקומי – אבל האחים גומי וקידי לא מדברים כבר 40 שנה. כשאין ברירה וממש מוכרחים להעביר איזה מסר, הם עושים שימוש בכלב-דואר שנושא את המכתבים שלהם הלוך ושוב. אנחנו עוד לא ממש מבינים מה מקור הסכסוך בן ארבעת העשורים כשהאקטואליה מכריחה את השניים לשתף פעולה: מחלה מאיימת על כל אוכלוסיית הכבשים באזור, והשירותים הווטרינריים מצדם מאיימים להשמיד כל בעל חיים החשוד כנגוע. הסיכוי היחיד של גומי וקידי הוא לשלב ידיים וכוחות כדי להערים על הרשויות.
התקציר הזה נשמע כנראה כמו הכנה לאחד מהשניים - קומדיה קלילה-מרירה או סרט בעל משמעויות דתיות ומוסריות עמוקות, כי כולנו מכירים את סיפור האחים-עובדי-האדמה-ששונאים-אחד-את-השני המקורי. אבל הבמאי גרימור האקונרסון, שהסרט הזה זיכה אותו בפרס "מבט מסוים" בפסטיבל קאן 2015, לא הולך לאף אחד משני הכיוונים האלה.
אין לו אלוהים
לגבי הקומדיה – המנעד הרגשי של "איילים" צר מדי בשביל ההגדרה הזאת. כשהוא מצחיק הוא מצחיק מאוד, אבל זה לא קורה יותר משלוש-ארבע פעמים; כשהוא עצוב, הוא ממש עצוב, אבל זה קורה בתדירות עוד יותר נמוכה. אותי הוא בעיקר ריגש מאוד, אבל שוב, רק פעם אחת - בסצנת סיום אדירה, פשוט אדירה, שהייתה מבחינתי אחת הפסגות של השנה הקולנועית הקודמת ("איילים" הוקרן בפסטיבל חיפה דאשתקד).
ההקשר הדתי של "איילים" נראה מובן מאליו - מה גם שבין גומי (סיגורדור סיגוריונסון) וקידי (תאודור יוליוסון) קיים משהו מהקנאה שהרסה את העניינים בין קין והבל - אבל ההברקה הכי גדולה של האקונרסון היא לטעמי הטוויסט שלו על המקור המקראי. בעצם, תיקון: אי-ההתייחסות שלו למקור הזה. אני נדרש פה שוב לסיום היפהפה: בלי לגעת בפרטים העלילתיים, הסרט הזה מסרב בכל תוקף ליישר קו עם איזשהו נראטיב של חטא קדמון או של נוכחות אלוהית. אין שום דבר נשגב בסיפור של השניים האלה, להפך – זאת אנושיות ארצית לגמרי, לרע ולטוב. אני לא בטוח שהאקונרסון מאמין באלוהים, אבל הוא מאמין אדוק מאוד באדם.
אחווה על הכף
"איילים" הוא סרט על מקרה מאוד ספציפי של דם רע, אבל הוא גם אמירה נבונה על יחסי אחים באשר הם. על הקלות שבה מריבה נקודתית מתנפחת לכדי קרע, על הקנאה שהוזכרה לעיל, על המנגנון שגורם לאח לתעב את אחיו מצד אחד ולהציל את חייו מצד שני. או שמא זה אותו צד? זו שאלה שבהחלט נשארת באוויר בפעם המי-יודע-כמה שגומי מושיע את קידי השיכור, השכוב על השלג בהמתנה למוות מחשיפה, אבל עושה את המחווה האנושית הזאת עם שופל. אשכרה משנע את אחיו בכפו של דחפור מילולי לגמרי. כי משפחה זה עד כדי כך מסובך.
בשנה שעברה הגיע מאיסלנד "לב רחב", סרט שמצאתי את עצמי חופר עליו לכל מאן דבעי. השנה דיברו כאן הרבה על נס הכדורגל של איסלנד, לאמור: "איך מדינה של 300 אלף איש מצליחה כל כך ביורו?"; אחרי "לב רחב", "איילים", Jar City"" ו"ריקיאוויק-רוטרדם" – כולם בני העשור האחרון – אולי הגיע הזמן לכוון את שאלת ה"איך לעזאזל" גם לתעשיית הקולנוע של מולדת הגייזרים.