עם כל הכבוד ל"טנט" של כריסטופר נולאן, כשמדברים על סרטים חדשים של גדולי הבמאים האמריקאים שעובדים היום - אני לא חושב שיש פרויקט מסקרן יותר מ-"Mank", סרטו של דיוויד פינצ'ר על הרמן מנקייביץ', תסריטאי "האזרח קיין". את התסריט כתב לפני מותו אביו המנוח של פינצ'ר, ג'ק פינצ'ר; את הרמן "מנק" מנקייביץ' עצמו מגלם גארי אולדמן; וההפקה היא של נטפליקס, כך שאם אי פעם ייצא לנו לראות את פינצ'ר עושה מה שבא לו, זאת ההזדמנות. לא רק בגלל העבר המשותף שלו ושלה ("בית הקלפים", "מיינד האנטר"), אלא גם כי ככה זה בנטפליקס. מדיניות אי התערבות.
"Mank" אמור לעלות בנטפליקס עד סוף השנה, אבל ההייפ כבר בשיאו. הזדמנות מעולה לעשות סדר בפילמוגרפיה של פינצ'ר עד כה, שלמרבה הנוחות מונה בדיוק עשרה סרטים, ולמרבה הטרחה כמעט כולם ממש ממש טובים. הבהרה: הרצ"ב מהווה את דעת הח"מ בלבד. זה שהוא נוטה לצדוק, זה עניין אחר.
מקום עשירי: "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", 2008
כנראה הסרט הלא-טוב היחיד בקריירה של פינצ'ר, וגם הוא לא ממש רע. רק מתסכל (כי איזה קיטש), מאכזב (כי אפילו שחקן מוגבל כמו בראד פיט היה אמור להוציא קצת יותר מהדמות שנולדת בזקנתה ונעשית צעירה יותר ככל שהיא מתבגרת), ובעיקר משונה בפילמוגרפיה של במאי שכל הקטע שלו זה שהוא קצת חולה נפש. לראיה, כשפינצ'ר נשאל במסיבת העיתונאים של הסרט הבא ברשימה למה דווקא הוא נבחר לביים אותו, תשובתו הייתה: "הם ראו שיש בזה פשע מיני ואמרו, 'תביאו את הסוטה'".
מקום תשיעי: "נערה עם קעקוע דרקון", 2011
האם זה רימייק של הסרט השוודי מאת נילס ארדן אופלב או עיבוד מחודש של המקור הספרותי מאת סטיג לארסון? מה זה משנה, הוא משמעותית פחות טוב משניהם (ולא יעזור כלום לאף אחד: רוני מארה אמנם טובה מאוד בתפקיד ליסבת סלאנדר, אבל נומי ראפאס תמיד תהיה האחת שבאמת פיצחה את הדמות של ההאקרית הלוחמנית). "נערה עם קעקוע" האמריקאי הוא חוויית צפייה נטולת סבל, אבל למען האמת גם נטולת סיבה.
מקום שמיני: "הנוסע השמיני 3", 1992
סדרת "הנוסע השמיני" עשתה לה למנהג ללהק לכל פרק את הבמאי הצעיר החם של התקופה - לפני פינצ'ר היו רידלי סקוט וג'יימס קמרון, אחריו ז'אן-פייר ז'נה - אבל פינצ'ר הוא היחיד שהוצנח לתוך הסיפור הזה כבר בסרט הביכורים שלו, על סמך היסטוריית קליפים ופרסומות נטו (בין השאר הוא ביים למדונה את "ווג", לג'ורג' מייקל את "Freedom" ולליווי'ס משהו שמכר מכנסיים). התוצאה הייתה מאכזבת בסטנדרטים של הסדרה, אבל קריפית באופן מהנה למדי (זוכרים, זה הסרט שמתרחש כולו בכלא-חלל שכולם בו גברים מלבד הגיבורה שלנו, ריפלי?). לאחר שפינצ'ר עצמו התנער מהסרט בטענה שאולפני פוקס השתלטו לו על העריכה, בשנת 2003 הופץ מה שנקרא ה"Assembly Cut", תכלס גרסת במאי, שהיא אכן ביי-פאר יותר מוצלחת. כמו כן, "הנוסע השמיני: התחייה", הסרט הבא בסדרה שביים ז'נה, הוא יצירת מופת בלתי מוערכת. זהו, הוצאתי את זה מהסיסטם ואפשר להמשיך.
מקום שביעי: "מועדון קרב", 1999
טוב, אני לא צריך לספר לכם מה זה "מועדון קרב". אסתפק בלציין שהוא לטעמי אחד מהסרטים הפחות מרגשים מבין הקלאסיקות של שנת הפלא 1999 - אני מעדיף את "אמריקן ביוטי", "מגנוליה", "המטריקס" ואפילו את "החוש השישי" ואת "ענק הברזל" - ושתכלס מעולם לא היה בו הרבה מעבר לאיזה הייפ רגעי. אוקיי, והשימוש הגאוני בששת ההבזקים של בראד פיט לפני שהוא נכנס רשמית לסרט (הידעתם? כל פלאש כזה הוא באורך פריים אחד, כלומר 1/24 של השנייה). נכון, וגם סיקוונס כותרות הפתיחה זה חתיכת דבר. והסוף, הסוף מגניב טילים. אבל באמת שזהו.
מקום שישי: "החדר", 2002
איזה תפקיד של ג'ודי פוסטר! איזה הופעות של קריסטן סטיוארט הצעירה והעדיין-לא-מעצבנת ושל פורסט וויטקר הכבר לא הכי צעיר אבל עדיין לא מטרחן! מעולם לא הבנתי למה דייויד פינצ'ר לא מקבל מספיק כבוד כבמאי שחקנים - עושים צחוק מכמות הטייקים האסטרונומית שהוא נוהג לצלם, אבל לא שמים לב שזה מביא תוצאות פנומנליות - ואף פעם לא הבנתי למה הסרט המצוין הזה, על אם ובתה שכולאות את עצמן בממ"ד הביתי כדי להתגונן מפני פורצים, לא זכה למעמד של קלאסיקה. מגיע לו על תסריט מהודק של דיוויד קפ, על ההופעות שהזכרתי, על פסקול נפלא של הווארד שור ועל הדבר הזה שפינצ'ר עושה יותר טוב מכולם: יצירת האווירה הספציפית של "הו חרא, הולך לקרות משהו נורא".
מקום חמישי: "נעלמת", 2014
מותחן נפלא, פשוט נפלא, שזימן לנו את התפקיד הטוב ביותר של בן אפלק מאז "וויל האנטינג" ואת התפקיד הבאמת-באמת טוב היחיד בקריירה של רוזמונד פייק (שוב, איפה הקרדיט על בימוי שחקנים?). גיליאן פלין הפליאה לעבד את הרומן של עצמה אודות ההיעלמות של איימי אליוט דאן, סלב כל חייה בזכות ההשראה שהעניקה להוריה כשכתבו סדרת ספרי ילדים, ועל מה שקורה לבעלה ניק דאן כשהוא הופך לחשוד העיקרי. למעט "מלחמת רוז ברוז" של דני דה ויטו, זה כנראה הסרט המרושע ביותר על נישואים רעים שיצא מהוליווד - ואני מתכוון לזה במובן החיובי ביותר של המילה. "אוהבים לשנוא" זה סנטימנט שנהוג להביע בהקשר של דמויות רבות, אבל נדיר שיש לו כיסוי. כאן יש לו כיסוי פעמיים, איתו ואיתה. כמה גאוני זה להביא את אפלק כדי למלא מחצית מהפונקציה הזאת, אה?
מקום רביעי: "שבעה חטאים", 1995
לא מזמן צפיתי בו מחדש, ותקשיבו - אם לדבר על תחילת הקריירה של קווין ספייסי, התפקיד שלו כאן אוכל בלי מלח את ההופעה שלו ב"החשוד המיידי" (שהזדקן רע באופן כללי, נסו ותיווכחו). "שבעה חטאים" הוא לטעמי אחד המותחנים הגדולים של שנות ה-90, והוא מציג גלריה שלמה של דמויות בלתי נשכחות בלי שום קורלציה לזמן המסך שלהם - וזה תופס לגבי ג'ון דו של ספייסי כמו שזה נכון לגבי ההוא מהסצנה ההיא שחושבים שהוא כבר מת ובעצם אעעעעע הוא לא. אתם זוכרים על מה אני מדבר, כן?
מקום שלישי: "זודיאק", 2007
מצד אחד, הסרט הזה הוא גניבה חסרת בושה מ"זיכרונות מרצח" של בונג ג'ון-הו. נכון ששני הסרטים מבוססים על סיפוריהם של רוצחים סדרתיים שונים - בהתאמה מתבקשת, אחד אמריקאי והשני דרום-קוריאני - אבל תכלס זה אותו סרט, אותו תהליך שעובר על אנשים ששוקעים עמוק מדי בתוך חקירה שלא מתקדמת לשום מקום. הבינג סד דט, "זודיאק" הוא יצירה מדהימה בזכות עצמה.
158 דקות וקצב שנהוג לכנות באמריקאית "בעירה איטית" הפכו את "זודיאק" לכישלון קופתי ולסרט שסחב מעט מאוד הייפ, אבל תנו לו צ'אנס ותקבלו עבודת אנסמבל מפוצצת מוח של מארק רופאלו, רוברט דאוני ג'וניור וג'ייק ג'ילנהול, פלוס פסקול נפלא מאת דיוויד שייר, פלוס תסריט כמעט נטול פגעמים מאת ג'יימס ונדרבילט. וחוץ מזה תראו את "זיכרונות מרצח", הוא יותר טוב.
מקום שני: "הרשת החברתית", 2010
הסרט הדברני ביותר בקריירה של פינצ'ר הוא גם אחד הסוחפים שלו, וזה בפני עצמו הישג קולנועי כמעט לא סביר. חלק מזה בא בילט-אין עם כל תסריט מאת ארון סורקין ("הבית הלבן", "בחורים טובים", "הנשיא מאוהב"), אבל זה שהמילים מתפצחות בפה של השחקנים עדיין לא נוסך אנרגיה בסרט, והעובדה ש"הרשת" מותח לכל אורכו למרות שמדברים בו המון, ועוד על אלגוריתמים - זה לגמרי פינצ'ר. ושוב, בימוי שחקנים: האם ג'סי אייזנברג היה אי פעם מוצלח יותר, שלא לומר נסבל יותר, מאשר בתפקיד מארק צוקרברג? ואנדרו גארפילד, וג'סטין טימברלייק? אוקיי אוקיי, והתפקיד הכפול של ארמי האמר?
לצד כל הנ"ל, בפעם האחת ש"הרשת החברתית" מבליט לא את הדיאלוג ולא את המשחק - כשפינצ'ר אומר לכולם לסתום לטובת סצנת תחרות השיט שכל-כולה משוטים, קאטים והרמוניות מוזיקליות - פתאום בתוך סרט הדיבורים הזה צצה אחת מהסצנות הכי קולנועיות של העשור החולף. עונג.
מקום ראשון: "המשחק", 1997
לא, תשמעו, זה פשוט סרט ענק. צפיתי בו לפחות שש פעמים, וגם כשאלמנט ההפתעה נגוז לחלוטין - גם כשאתה כבר יודע למה מייקל דגלאס מגלה פתאום שכל כספו ואפילו זהותו נגנבו לאחר שהסכים להשתתף במשחק לעשירים בלבד, גם כשאתה כבר מבין איזה חלק ממלא בזה אחיו שמגלם שון פן - זה פשוט אחד המותחנים הנבונים בכל הזמנים. דגש על נבונים, מפני שעלילות מפותלות בקטע מוצדק זה דבר נדיר לכשעצמו, אבל תסריט מקורי (ג'ון ברנקאטו, מייקל פריס) שעושה עבודה של רומן בלשי איכותי ועוד מצליח אשכרה להגיד משהו על משהו? מתי זה קרה בהוליווד? אני אגיד לכם מתי, ב"צ'יינהטאון". וכן, הרגע רמזתי ש"המשחק" ראוי להיות מוזכר בנשימה אחת עם גדול תסריטי המתח ההוליוודיים בכל הזמנים. מה תעשו לי.
כשהתחלתי לכתוב את הדירוג הזה ידעתי רק שלושה דברים: 1) ש"נעלמת" יהיה בחמישייה הפותחת; 2) ש"מועדון קרב" לא; 3) ושאני אמצא דרך להשחיל את זה שהייתי במסיבת עיתונאים עם דיוויד פינצ'ר וגיליתי שהוא מצחיקול. מה שלא העליתי בדעתי זה שארגיש שאני עושה שקר בנפשי אם לא אדרג את "המשחק" במקום הראשון.