את הלילה שלך מייגעים

מוזר. עם כל היומרה שלו - שני קווי עלילה מקבילים במבנה של סיפור-בתוך-סיפור, החלטת ליהוק שהיא מיינד פאק פוטנציאלי וסוף שהוא במכוון האבא של כל האנטי-קליימקסים - הייתי מצפה ש"יצורים ליליים" יוציא ממני תגובת קיצון. לתעב או להתאהב. אבל יצאתי פושר, בין לבין, יש עתיד כזה. 

איימי אדמס היא סוזן, הבעלים של גלריה לאמנות והרעיה של גבר לא עני ולא נאמן. יום אחד מגיעה אליה חבילה מבעלה הראשון, אדוארד (ג'ייק ג'ילנהול), לאחר נתק מוחלט של שנים. זה כתב יד של רומן שעומד להתפרסם תחת השם "יצורים ליליים" שאדוארד חיבר והקדיש לסוזן, והוא מגולל סיפור קשה על גבר שאשתו ובתו נופלות קורבן להתעללות של צעירים חסרי לב ושכל.             

מרגע שאנחנו נחשפים לקיומו של הרומן מתפצל הסרט לשניים: סיפור המסגרת, שהוא סיפורה של סוזן בעבר ובהווה; והסיפור שבתוך הסיפור, שהוא למעשה דרמטיזציה של הרומן שכתב אדוארד. וכדי לסבך את כל זה, ג'ילנהול מופיע בשני הסיפורים: באחד על תקן הבעל אדוארד, ובשני על תקן גיבור הספר טוני. כאמור, מיינד פאק פוטנציאלי - אבל מה, רק פוטנציאלי.

נקמה קרה בכריכה קשה

למרות הרושם הסבוך, "יצורים ליליים" הוא למען האמת סרט די פשוט. את התפקיד הכפול של ג'ילנהול מסבירה סוזן הצעירה בעצמה כשהיא אומרת לאדוארד שיפסיק לכתוב על עצמו; זה רק הגיוני שמאוחר יותר היא מלהקת אותו בעיני רוחה לתפקיד של טוני. אין כאן שום פיתול מהסוג של "מלהולנד דרייב", סרט ששמו נישא לשווא בביקורות ובתגובות על "יצורים ליליים". כל מה שיש כאן זה סיפור לא סביר, מתחכם שלא לצורך ושלא בטובתו, על נקמה שמוגשת קרה ובכריכה קשה.

סוזן מעולם לא האמינה ביכולת של אדוארד להפוך לכותב משמעותי, ובסופו של דבר עזבה אותו לאחר שהפילה את ילדם המשותף בלי לשתף אותו בהחלטה. אדוארד הפך את זה לרומן על גבר שחייו נהרסים באבחה אחת. עכשיו הוא בא להוכיח לסוזן שהיא טעתה לכל אורך הדרך: הוא סופר מוכשר יותר משחשבה, ובעל טוב יותר משתוכל למצוא. זה כל הסיפור, אלא שיש כאן חתיכת חור בעלילה, מפני שאם אדוארד רוצה לנקום - במובן של "היית מניאקית איתי ועכשיו החיים שלך מחורבנים ושלי דבש" – שומה עליו לדעת שהחיים של סוזן אכן מחורבנים. לאור הנתק רב השנים בין השניים, לא ברור מאיפה הביטחון של אדוארד שזה המצב (ואגב חורים, איך הוא יודע שכתב היד ישמש הוכחה ניצחת לכישרונו או להצלחתו? הרי זאת יצירה שעדיין לא פורסמה). מעבר לכל זה, בעצם לפני כל זה: נקמה קרה מהסוג הזה תעבוד רק אם האקסית שלך עדיין מחזיקה לך את הנר. אנחנו כצופים יודעים שזה אכן המצב, אבל מאיפה לעזאזל אדוארד יודע?

לא קראתי את הספר "טוני וסוזן" מאת אוסטן רייט שעליו מבוסס "יצורים ליליים", ואולי שם הדברים מסתדרים איכשהו. אבל בתסריט המעובד של פורד הם לא - והאיש יוצא גם נורא יומרני בתמונה הגדולה וגם נורא רשלני בפרטים הקטנים. כבונוס יש כאן גם מבנה מרגיז: הסרט כולו בנוי כספירה לאחור לקראת פגישה מחודשת בין סוזן לאדוארד. לא אכנס לפרטים, אבל כבר אמרתי שזה נגמר באנטי קליימקס. אולטרה אנטי קלייקס. משהו בסדר גודל של "ארץ קשוחה", עם הנטישה הבלתי נסלחת של שני הגיבורים בישורת האחרונה. איך אני שונא שעושים לי את זה.

אור באפלה

אז "יצורים ליליים" הוא מהסרטים האלה שקורסים ברגע שנושפים עליהם, וההתחכמויות שלו מיותרות ועם זאת מרגיזות, אבל ראיתי מקרים גרועים יותר של יומרה ללא כיסוי. לאורך 116 דקותיו אספתי גם חמש נקודות שהן חד-משמעית לזכותו, והנה הן בסדר חשיבות עולה:

5. הסרט הזה פשוט נראה טוב. פורד הוא מעצב אופנה, וכבר בסרטו הראשון "סינגל מן" ניכר שחושיו האסתטיים כוחם יפה גם במדיום הקולנועי. שאר הקרדיט בהקשר הזה לצלם סימוס מקגרווי, שהשכיל לשוות ליצירה המנוכרת הזאת את הלוק הקפוא ההולם.

4. ו"יצורים ליליים", הספר שבתוך הסרט, הוא מותחן לא רע. החל בסצנת המפתח האלימה וכלה ביחסים שנרקמים בין טוני לבלש שמסייע לו (מייקל שאנון, שחקן שאני תמיד אוהב לראות), זאת האווירה של (שוב) "ארץ קשוחה" עם קמצוץ של "באש ובמים". למען האמת, מבין שני הסיפורים שמסופרים כאן, זה גם האחד שמצליח איכשהו לעבוד מבחינה רגשית. זה אולי מסביר חלקית את הזכייה המפתיעה של ארון טיילור-ג'ונסון בגלובוס הזהב על התפקיד של ריי, החוליגן המרכזי בקבוצה שמתפרעת על אשתו ובתו של טוני.

אפרופו מיינד פאק, החוויה הכי מתגמלת שלי ב"יצורים ליליים" הייתה כשחשבתי "איזה קטע, יותר אכפת לי מהסיפור הלא-אמיתי", ובתום פאוזה קומית מושלמת חשבתי גם: "לא, מי ישמע סיפור המסגרת זה סרט תיעודי".

3. הסצנה עם לורה ליני. לחשוף מה קורה בה לא יהיה בדיוק ספוילר, אבל היא כל כך טובה שבכל זאת עדיף להשאיר לכם את חדוות הגילוי.

2. והליהוק של איילה פישר כאשתו של טוני. למרות שהדמיון בין האישה הקוראת לאישה הנכתבת הוא עוד אחד מהפיתולים האלה שגורמים ל"חיות לילה" להיראות סבוך מכפי שהוא, אני חייב לשבח את פורד על הבחירה הזאת: פישר היא הדופלגנגר המושלם של איימי אדמס.

1. ואיימי אדמס. תראו איזה קטע: ג'ייק גי'לנהול עושה כאן תפקיד כפול, ודווקא אדמס היא זאת שמפגינה טווח משחק מהו (אם כבר מדברים, ג'ילנהול צריך לנוח קצת מהתפקידים האינטנסיביים. מוכשר מוכשר, אבל חלאס, מעייף לראות אותו). לכאורה, כל ההבדל בין סוזן הצעירה למבוגרת הוא באורך השיער. אבל בדקויות, בהבעות, אדמס הנפלאה פוגעת בול בהבדל שבין האישה הצעירה עם החלומות לאישה הבוגרת עם האכזבות. האוסקר ילך כנראה לאמה סטון, אבל זה ו"המפגש" בתוך שלושה חודשים? זאת לגמרי השנה של איימי אדמס.