בואו נדבר רגע על השם הזה. "מבצע שלאגר", הכלאה בין "מבצע סבתא" ו"שלאגר", שני כותרים שיושבים לא רע במסגרת ההגדרה של סרטי פולחן, הגם שטכנית הראשון אינו סרט ("סבתא" נוצר לטלוויזיה) והגם שהשני נופל בפולחניותו מ"גבעת חלפון אינה עונה" של אותו אסי דיין ובכיכוב אותם הגששים. בחירה בשם הזה לקומדיה צבאית תוצרת ישראל היא הצהרת כוונות יומרנית, כמעט מחוצפת, אבל זה לכשעצמו יכול להיות דבר טוב; מה שלא יכול להיות טוב הוא ניסיון מכוון ליצור אינסטנט-סרט-פולחן (אם זאת אכן הייתה כוונתו של הבמאי האוסטרי האראלד זיכריץ) או למכור לנו אותו ככזה (ואין בכלל ספק שזו הייתה כוונת המפיצה, "טוליפ". אחרת היא הייתה בוחרת בשם אחר ואני הייתי כותב פתיח אחר). אם זה נשמע לכם כמו כרוניקה של כישלון ידוע מראש, אז אני שמח לומר שאין שום בעיה בשמיעה שלכם ומבואס לומר ש"מבצע שלאגר" הוא נון-סטרטר.
גיבורנו הוא קצין או"ם אוסטרי בשם וורנר באומשלאגר (תומאס שטיפסיץ). הוא משרת בגבול ישראל-לבנון במציאות אלטרנטיבית שבה קיים הסכם שלום בין שתי המדינות, מה שלא בא טוב לאנשים משני הצדדים שמתפרנסים לפי חרב. אלה וגם אלה יעשו הכל כדי לכונן מחדש מלחמה בת קיימא, ובאומשלאגר - גבר נשוי לאישה אוסטרית (גרטי דראסל) שיש לו מאהבת ישראלית (מירב פלדמן) וגם מאהבת לבנונית (מורן רוזנבלט) - נמצאה בעמדה כל כך סחיטה שבאופן טבעי הוא נהפך לכלי משחק בין שני הצדדים.
מעניין, אני קורא את התקציר הזה וחושב שזה דווקא סרט שהייתי רוצה לראות. אני מניח שזה בערך מה שקרה להאראלד זיכריץ: מיכה שגריר, הבמאי הישראלי יליד אוסטריה שהיה מיודד עם זיכריץ, זרק לו רעיון למותחן קומי מזה"תי ומאוחר יותר שידך לו את התסריט שפיתחה ממנו הישראלית מעיין עוז ("פאודה", "תאג"ד"). אין לדעת, ולמרבה הצער אין גם את מי לשאול, אם החזון של שגריר שהלך לעולמו ב-2015 היה מותחן סאטירי או קומדיית צחק-בקול-רם; ברור שזיכריץ בחר באפשרות השנייה, וזה לטעמי החטא הראשוני של "מבצע שלאגר". החטא השניוני שלו הוא אי-הצחקה, אבל גורפת. מוחלטת אפילו, בהתחשב בזה שחייכתי פעמיים והשנייה הייתה כשגיליתי שזה הולך להיגמר בעוד עשר דקות.
ייאמר מיד, "מבצע שלאגר" הוא בפירוש לא מהקומדיות המתאמצות האלה שמביך לצפות בהן. זה לא סרט מזיע, להפך: התחושה היא שזיכריץ כמעט לא מנסה להצחיק פר-סצנה אלא סומך על הפרמיס שישאיר את הצופה בהלך רוח מבודח. למעט שלושה-ארבעה מצבים מובהקים של הרמה גבוהה להנחתה כושלת, אני לא יכול לשחזר בדיחות רעות במיוחד או גאגים מחרידים במיוחד; במובנים רבים זה יותר כמו צפייה במותחן לא מוצלח שנעשה ניסיון מסורבל להציל אותו באמצעים קומיים, אבל לא היה זמן לכתוב אותו מחדש, אז הסתפקו בהוראת בימוי גורפת לשחקנים לאמור "אבל תעשו את זה באופן משעשע". מה שכמובן לא עובד בשיט, זולת ההופעה הבאמת-באמת מוצלחת של נורמן עיסא כגנרל לבנוני.
הקומדיה הצבאית היא מסורת ישראלית מפוארת, ואם תבדקו לה בציציות תגלו שאחד מתנאי הסף שלה הוא השימוש המדויק בשפה. אם יש קו שמחבר ישירות בין "גבעת חלפון" ו"אפס ביחסי אנוש", זה בדיוק זה: אסי דיין וטליה לביא, למרות אלף הבדלות בגישות הקולנועיות שלהם, השכילו כל אחד בתורו לפצח את הדי.אן.איי של הדיבור הישראלי-צה"לי ואז לעשות לו בדיוק את הרייז הדרוש כדי לגרום לצופה להתחנן לרחמים מרוב צחוק. אין לי כאן סטטיסטיקה מדויקת, אבל בתחושה, בערך מחצית מהדיאלוגים ב"מבצע שלאגר" מתנהלים בלועזית - אנגלית, ערבית ובעיקר גרמנית, שהיא שפה אנטי-קומית לאוזן ישראלית. זה בוודאי מסביר חלק ניכר מהכישלון של הסרט הזה להצחיק. לגבי השאר, כבר אמרתי: אתה לא יכול להניח שרעיון מצחיק=סרט מצחיק. "למות זה קל, קומדיה זה קשה" אומרים האמריקאים, אבל זיכריץ משום מה לא קיבל את הבריף. הנונשלנטיות שלו והרמת הציפיות מצד המפיצה יוצרים שילוב קטלני וסרט בלתי צחיק בעליל.
על "מבצע שלאגר" אפשר לומר מעט מאוד דברים טובים, אבל יחסית לסרט עם כל כך מעט רגעים זכירים, אני בכל זאת לוקח ממנו משהו שמעולם לא ראיתי: אחרי כל כך הרבה קומדיות שמתעקשות להצחיק בכוח, הנה באה האחת שאפילו לא מנסה.