לכריסטופר נולאן יש נטייה להיתקע בניוטרל. ב"התחלה" הוא חוזר שוב ושוב לרכב ההוא שמתהפך בהילוך איטי; ב"בין כוכבים" הוא מתעקש להציג אינספור פעמים את הפריים המאוד לא מעניין של כנף החללית; ב"דנקרק" זה בול אותו שוט מ"בין כוכבים", רק עם מטוס במקום ספינת חלל; ב"טנט" זה דברים ואנשים שזזים ברוורס, או קדימה ואז ברוורס (או להפך. חה). עכשיו חוזר נולאן עם "אופנהיימר", והפעם כל הסרט תקוע בניוטרל. אלא שבניגוד להתמכרויות הוויזואליות שלו, הפעם זה הדיאלוג שלא זז לשום מקום. מלא דיאלוג. של המון דמויות. עד כדי כך שסרט שמקודם כ"האירוע הקולנועי של השנה" - אגב להיתקע על דברים, אשמח לא להיתקל שוב בקלישאה הזאת לפחות עד הגלגול הבא - הוא בעיקר האירוע הדברני של השנה.
אוסקר 2024: החגיגה של "אופנהיימר" והאכזבה לישראל
על הסף, הפיזיקאי (היהודי) רוברט אופנהיימר הוא מהדמויות המרתקות ביותר בהיסטוריה של העת החדשה, ואולי בכלל. לא רק שהאיש היה אבי הפצצה האטומית, המנהל של "פרויקט מנהטן" שבמסגרתו פותחה הפצצה תחת לחץ מטורף של מרוץ חימוש עם גרמניה הנאצית (ומנקודה מסוימת גם עם רוסיה הסובייטית), אלא שפחות מעשור לאחר הטלת הפצצות על הירושימה ונגסקי נשלל סיווגו הביטחוני בשל הרומן המסוים שלו עם הקומוניזם. יותר מזה: האדם שבגללו ובזכותו אנחנו חיים בעידן גרעיני בילה את שארית חייו בחרטה על ההרס שהוליד, וביטא את החרטה הזאת בעודו חבר בוועדה לאנרגיה אטומית של ארה"ב. צפו בהזדמנות ב"אופנהיימר: הסיפור האמיתי", הדוקו שנעשה השנה לקראת סרטו של נולאן (שודר לאחרונה ב-yes דוקו); זאת באמת אחת הביוגרפיות המיוחדות, באמת אחד האנשים המעניינים.
ובאמת אחד הסרטים המשעממים. נולאן העמיד קאסט שמגמד את המילה מרשים - קיליאן מרפי בתפקיד הראשי ולצדו אמילי בלאנט כאשתו של אופנהיימר, פלורנס פיו כמאהבת שלו, מאט דיימון כאיש הצבא שתחתיו התנהל פרויקט מנהטן, רוברט דאוני ג'וניור כיו"ר נציגות האנרגיה האטומית, ובתפקידים קטנים יותר (בין השאר) רמי מאלק, ג'וש הארטנט ובני ספדי. תקציב של 100 מיליון דולר מאפשר להקים לתחייה את המתקנים של פרויקט מנהטן, הצילום במצלמות IMAX מעניק לכל העסק את המראה האפי שהתרגלנו לצפות לו מנולאן, ואפילו שחזור הפיצוץ האטומי הראשון אי פעם הוא פעלול שבוצע על הסט ולא במחשב. די מדהים שמכל זה יצא סרט שהשאלה הכי מסקרנת בו היא מתי הוא יסתיים כבר.
ברור, יש גם דברים טובים ב"אופנהיימר". מרפי מצוין וכך גם דאוני ג'וניור; שלבי בניית הפצצה, הרגעים המוצלחים ביותר בסרט, מייצרים מותחן פנימי מוצלח; ויש סצנה אחת בהשתתפות מרפי ופיו - אציין בלי ספוילרים שהיא מתרחשת בישיבה רבת משתתפים - שהיא רגע קולנועי פשוט מושלם. אבל "אופנהיימר" כמכלול הוא יצירה מתישה שמתנהלת בתוך לופ אינסופי של שיחות בין אינספור דמויות על שניים וחצי נושאים (בעיקר עמדותיו הפוליטיות האמיתיות של אופנהיימר והמוסריות של השימוש בנשק גרעיני, נושאים שניתן היה לסכם במחי סצנה עוצמתית אחת), חוץ מזה, מלבד אותו רגע בישיבה שהזכרתי, מערכות היחסים של אופנהיימר עם הנשים בחייו מוצגות באופן שנע בין קלישאתי למגוחך.
אחרי ולפני כל זה, הבעיה הכי חמורה של "אופנהיימר" היא האורך: זה סרט של שלוש שעות עם דלק לשעתיים בלחץ. כלומר, בהחלט אפשר היה לעשות על האיש הזה - או על פרויקט מנהטן - סדרה שלמה, אבל התסריט של נולאן כאמור תקוע בניוטרל. זה לא מין "אפולו 13" שמתאר בפרטי פרטים את מאחורי הקלעים של הישג מדעי, זה גם לא באמת סרט ביוגרפי; זאת יצירה שמתעקשת לשחק פינג פונג בין הקטבים של אבי הפצצה האטומית האמריקאית/קומוניסט במידה כזאת או אחרת/מתנגד לשימוש בנשק גרעיני, והעניין הוא שמהר מאוד מתחשק להגיד לנולאן, הבנו. זה באמת קטע. אפשר להתקדם?
נכון לרגע זה, הדבר הכי מעניין בקשר ל"אופנהיימר" הוא "ברבנהיימר", היציאה שלו ראש-בראש מול "ברבי" של גרטה גרוויג. בעת כתיבת השורות האלו טרם צפיתי ב"ברבי", אבל אני מת שהיא תכה את "אופנהיימר" בקופות - כי כריסטופר נולאן צריך שמשהו יעיר אותו מהשלב הנוכחי בקריירה שלו, וכי אולי-אולי נתחיל סוף סוף לראות את הסוף של עידן הסרטים הסתם-ארוכים. הדבר הזה מתודלק הן על ידי דרישה של שירותי הסטרימינג למקסם את נתוני זמן הצפייה והן על ידי מפלצות האגו ההוליוודיות שממשיכות לחשוב במונחי למי-יש-יותר-גדול, אבל הבת שלי (17) אמרה לי לא מזמן שאף אחד מהחברים שלה לא מוכן יותר ללכת קולנוע כי מי לעזאזל יכול לשים בצד את הטלפון לשלוש שעות. עכשיו, עזבו שזאת הצהרה מזעזעת בפני עצמה: אני משוכנע שאם אותם בני תשחורת סרבנים ייכנעו ל"ברבי" ויפנו גב ל"אופנהיימר", אז בחשבון הסופי זה יעשה רק טוב לעתיד של הקולנוע, לקריירה של כריסטופר נולאן - והכי חשוב, לנו הצופים.