זאב, גבר בן 90 שסובל מדמנציה מתקדמת, מאבד את אשתו. בתום ימי השבעה ניגש אליו חבר ושואל אם הוא זוכר מה הבטיח לעשות אחרי מות. זאב מודה שלא, והחבר אומר שזה היה צפוי ושולף מכתב מפורט עם הוראות לביצוע. בשלב הזה אנחנו עוד לא יודעים על איזה ביצוע מדובר, אבל יש לנו כאן יהודי בן 90 עם מבטא גרמני ומספר על היד, אז אפילו הצופה הלא הכי מחודד יבין מיד שיש לנו כאן עסק עם נקמה, ואחת שמוגשת בדיוק לפי ההוראות: מאוד מאוד קרה.

לפני חמש שנים זכה כריסטופר פלאמר באוסקר על התפקיד העצום שלו ב"בגינרס", וייאמר מיד – פלאמר הוא הסיבה הטובה ביותר לצפות ב"אני זוכר". רגע אחד הוא הקשיש האבוד בתהומות השכחה, במשנהו הוא גבר שעדיין חי ובועט, וכל זה במסגרת של דמות שאפשר להאמין שאחת היא. עוד דברים בשבחו של "אני זוכר": ובכן, מרטין לנדאו המקסים-תמיד בהחלט מקסים בתפקיד החבר/מתזכר של גיבורנו.

אין תמונה
בתמונה: לא בהכרח רגע השיא בקריירה של סלמה הייק

ממזר חסר כבוד לנקמה

בלי לחשוף פרטי עלילה מהותיים (ובלי לומר מילה על הסוף המקושקש שלו), מ"אני זוכר" דולף ריח חריף של גרוטסקיות וסנסציוניות. קוונטין טרנטינו עשה זהב טהור מסיפור נקמה-בנאצים דווקא מפני ש"ממזרים חסרי כבוד" הלך על הקלף הגרוטסקי-סנסציוני בכל הכוח ובמלוא המודעות. ב"אני זוכר" זה נראה לא מתוכנן ולא מודע, והתוצאה היא סרט שגובל במה שנקרא בקולנועית אקספלויטיישן (ניצול, בהיעדר הגדרה קולעת יותר). הדמנציה, הזיקנה, זכר השואה כמובן, כל בתי האבות האלה – הבמאי אטום אגויאן, שבניינטיז כבש את העולם ואת קאן עם "המתיקות שאחרי", עשה כאן סרט שנראה כמו פרומו של "פנים אמיתיות עם אמנון לוי". צעקני, זאת המילה. זול זאת עוד אחת.

כדי להוסיף חטא על פשע, הרעיון של "נוקם שלא זוכר למה הוא נוקם" היה כבר – והוא היה הרבה יותר טוב. קראו לזה"Vengeance" , ביים את זה הגאון ההונג-קונגי ג'וני טו, ואם שמעתם לאחרונה על הסרט ההוא, זה כנראה מפני שאהרון קשלס ונבות פפושדו אמורים לביים לו רימייק הוליוודי. "Vengeance" הוא סרט נקמה נפלא ששואל מה הטעם בנקמה; "אני זוכר" הוא סרט נקמה זניח שמפקשש לגמרי אפילו את הנושא הכי חזק שיש לו להציע, התמה האמיתית שלו: הזיכרון. קל לדמיין יצירת מופת של ממש עם המרכיבים האלה – זיכרון ושכחה, שואה ונקמה – אבל "אני זוכר" רחוק מאוד מלהיות מופת של משהו.

אקדח שנשאר באוטובוס במערכה הראשונה

אחרי כל זה, סרטו של אגויאן יושב מבחינתי במשבצת ה"אפשר לראות". כמכלול הוא לא עובד – מתחיל מעניין, ממשיך ככה-ככה, ובסוף מתרסק באורח מביש ממש – אבל הסרט המפוספס הזה צובר על הדרך חמישה רגעים אדירים, פשוט אדירים, שמצדיקים לבדם את מחיר הכרטיס. לפני יותר שנים משהייתי רוצה לזכור למדתי קולנוע אצל דני מוג'ה, שנהג לספר על מחברת שהוא רושם בה קטעים זכירים מסרטים שהוא צופה בהם, בין אם הסרטים עצמם ראויים לזכירה או לא. ובכן, הרשימה הבאה – לפי סדר זכירות עולה – מוקדשת למחברת של מורי ורבי.

5. הילדה ששואלת מה זה "נאזי". זה רגע שולי מאוד ב"אני זוכר", ממש סמול טוק בין פלאמר לילדונת בשם מולי שכל תפקידה שתי דקות מסך, ועדיין. הפנים התמימות האלה, השיער הבלונדיני הזה, ההבעה התוהה הזאת. "מה זה נאזי?".

4. קיר המים. לא מצליח לחשוב על שם טוב יותר לאלמנט הדקורטיבי הזה בבית המלון שזאב מתאכסן בו ללילה. ואז הוא שולח יד לתוך המפל המלאכותי, ואנחנו רואים אותו דרך המים הזורמים, ופתאום אגויאן מפליא עם דימוי שלוכד בבת אחת את כל הניתוק של האדם הלא זוכר. בפרפראזה על פינק פלויד, את כל הקטע בלהיות Uncomfortably Numb. 

3. הרגע שבו האקדח נשאר באוטובוס. זאב חוצה את הגבול לקנדה, ועובר את הבדיקה הבטחונית פשוט מפני שהאקדח שלו נותר מאחור. שכח אותו? תכנן את זה? אילו היו ב"אני זוכר" יותר רגעים כאלה, יותר סימני שאלה ופחות סימני קריאה, הוא היה סרט כל כך הרבה יותר טוב.

2. הצליל של הזיכרון. אמרתי שהתמה של הזיכרון מפוספסת, אבל בפסקול צצים מעת לעת קולות רחוקים של סירנות, פיצוצים רחוקים, חריקות. אלה זיכרונות המלחמה של זאב, ושוב - אם "אני זוכר" כולו היה מרמז במקום לצווח, זה היה סרט וכו'.

1. הניצול הלא יהודי. זה לא בדיוק ספוילר, אבל אל תקראו את השורה הבאה אם בדעתכם לצפות בסרט הזה: יש רגע, רק רגע אחד עם איש זקן מאוד שגם לו יש מספר על היד. "הומוסקסואל", הוא מסביר במילה, ופתאום אנחנו לא בסרט אלא במציאות. ובמציאות, היהודים ניכסו לעצמם את מלוא חומרת הפשיעה הנאצית. לפחות השבוע, בואו נזכור גם את השואות האחרות: השואה של המוגבלים שכלית, השואה של פגועי הנפש, השואה של העם הרוסי, השואה הצוענית והשואה ההומוסקסואלית.