כשסרט ממציא מחדש את הז'אנר שבתוכו הוא פועל, אנשים בכלל ומבקרים בפרט נוטים לקשור לו כתרים מכאן ועד פסטיבל קאן. כש"הסנדק" הכניס את המשפחה אל משפחת הפשע, כש"מפגשים מהסוג השלישי" הראה לנו לראשונה חייזרים שאינם עוינים, כש"האביר האפל" הביא ממד של עומק פילוסופי לתוך ז'אנר שתדמיתו הייתה עד אז דקה כנייר שעליו נדפס במקור - כולם וגם הח"מ עמדו והריעו. אבל מה בנוגע לסרטים שפשוט מקיימים את הז'אנר כהלכתו? שפשוט יודעים לעשות את העבודה בתוך הנוסחה, בתוך הקופסה?
סרט ז'אנר כזה הוא "השיחוק" של ג'רמייה זייגר (שבמובנים מסוימים הוא פחות "של" הבמאי ויותר של הכוכב-מפיק אדם סנדלר, במסגרת החוזה הרב-שנתי שלו עם נטפליקס). הז'אנר הוא ספורט, תת-סעיף כדורסל, וספציפית עולם הסקאוטינג, חיפוש הכישרונות. סנדלר הוא סטנלי שוגרמן, כדורסלן לשעבר שעובד כסקאוט של הפילדלפיה סבנטי סיקסרז, ושנמאס לו להסתובב בכולי עלמא בחיפוש אחר מקרי גובה. כשהקבוצה מבטיחה לו משרה של עוזר מאמן בתמורה לתגלית אחת משמעותית, שוגרמן מאתר בספרד את בו קרוז (חואן אלברטו "חואנצ'ו" הרננגומס, שחקן NBA בחיים האמיתיים), אבל הנ"ל בא בילט-אין עם ערימה של בעיות שמאלצות את שוגרמן להילחם עליו במקום להביא אותו הביתה קשור בסרט.
ברגע ששוגרמן לוקח את קרוז כמקרה פרטי, "השיחוק" - במקור "Hustle", קרי תרמית או קומבינה, ואני מתקשה להחליט מה דעתי על התרגום העברי - הופך מסרט ספורט קבוצתי לסרט ספורט יחידני. כמו הטניס ב"משפחה מנצחת", כמו ברובם המוחלט של סרטי האיגרוף (וספציפית כמו ב"רוקי", סרט ש"השיחוק" מרפרר אליו ולא רק בגלל ששניהם מתרחשים בפילדלפיה), זה נהיה כישרון מול מאמן מול שעון חול, במקרה הזה לקראת ההזדמנות של קרוז להוכיח את עצמו מול האנשים הקובעים ב-NBA. עכשיו, אני לא יודע איזה אחוז מדקות המסך של "השיחוק" (בסך הכל 117) תופסות סצנות האימון, אבל זה אחוז גדול מאוד. וזה גם אפקטיבי מאוד, כפי שלימדה אותנו ההיסטוריה של סרט הספורט: מוטיבציה ברורה של האתלט + מוטיבציה ברורה אך שונה של המאמן = מונטאז' אימונים מרומם רוח. זייגר לוחץ על הדוושה הזו שוב ושוב, וזה עובד שוב ושוב - בין השאר בזכות ירידה לפרטי-הפרטים של טכניקות האימון, שבכל הנוגע ליצירת סיפוק אצל הצופה היא המקבילה של סרטי הספורט לקטעים ב"מק'גייוור" שבהם מק'גייוור היה בונה משהו.
אני מת על אדם סנדלר בתפקידים דרמטיים. אני חושב שכבר פעמיים - ב"מוכה אהבה" וב"יהלום לא מלוטש" - הגיע לו אוסקר, וגם בסרט נטול היומרות הזה הוא עושה עבודה פשוט נהדרת. הוא אמין, הוא פגיע, הוא מצחיק בלי להתאמץ, ואי אפשר לטעות בכימיה שלו עם הספרדי הצעיר ובאהבת הכדורסל שלו - ובאהבה של הענף אל סנדלר, שמתבטאת בהופעות אורח של 25 אגדות NBA בעבר (דוקטור ג'יי, שאקיל אוניל) ובהווה (טוביאס האריס, אנתוני אדוארדס) לצד מאמנים (למשל דוק ריברס) ואפילו נציגים מהכדורסל האירופי. זה חלק מהכיף ב"שיחוק", סרט שמבין מה סרט ספורט טוב אמור לעשות ומוכן לעשות הכל כדי לספק את זה.
לסחוף, זה מה שסרט ספורט טוב אמור לעשות. יש סרטי ספורט מדהימים, גאוניים, שאינם סוחפים בשיט - "השור הזועם", כנראה סרט הספורט הטוב ביותר בכל הזמנים, הוא דוגמה מושלמת - אבל אסור לעולם לזלזל בסרט ספורט טיפוסי שמצליח לסחוף *למרות* שאנחנו מודעים לכך שזאת האג'נדה, בדיוק כמו שצריך לעשות כבוד לסיטקום קלאסי שמצולם מול קהל ואשכרה מצליח להצחיק אותו ואותנו בכל 30 שניות.
לא הכל ב"השיחוק" עובד. למשל, מנישואיו של שוגרמן לתרזה (קווין לטיפה) נעדרת בדיוק הכימיה שהוזכרה לעיל, ומי שממלא את משבצת הנבל - בן פוסטר בתפקיד הבן של בעלי הסיקסרז - חוצה את הגבול שבין אופייני לז'אנר וגנרי. אבל תכלס זה להתקטנן; הסרט הזה הוא אחד מהטובים ביותר, ובקלות אחד מהמהנים ביותר, שנטפליקס נתנה לנו. אז קחו.