חטיבת הביניים היא אזור כמעט לא ממופה מבחינה קולנועית. סרטי תיכון יש בלי סוף, ודווקא טווח הגילים המבלבל והמבולבל הזה בקושי מטופל בסרטים - למעט יוצאי דופן היסטוריים כמו "400 המלקות" ובשנים האחרונות "יומנו של חנון", "שלוש עשרה" ו"חצי נלסון" (ואולי גם "מורה רעה", אלא ששמו של האחרון מעיד על נקודת הפוקוס שלו). זה מוזר, כי החטיבה היא כר נרחב לפעולה קולנועית: יום אחד אתה עדיין ילד ואפילו אנשים זרים חושבים שאתה חמוד, ולמחרת אתה מתבגר ואפילו להורים שלך אין כוח אליך. בנים בגיל הזה נכנסים לשלב הארוך-נבוך, עם הגוף שתמיד צומח לגובה לפני שהוא הולך גם לרוחב ופלומת שפם מחרידה שהיא עונשו של כל מבושש-להתגלח; בנות שהיו פרחי קיר הופכות פתאום למרכז תשומת הלב עם צמיחת השדיים. תקופה מסעירה, משוגעת, עם מינימום היסטוריה קולנועית מתחרה – כן, ל"חטיבת ביניים: השנים הגרועות של חיי" היה מה שמורים קפוצי סבר מכנים "המון פוטנציאל".
"חטיבת ביניים", עיבוד של הבמאי סטיב קאר לספרו של ג'יימס פטרסון, הוא סיפורו של רייף (גריפין גלוק), ילד חולמני ויצירתי שמעדיף לצייר מאשר ללמוד ולא מסתדר עם סמכויות ומסגרות. לראיה, הוא הספיק לעוף משני בתי ספר. עכשיו רשמה אותו אמו (לורן גרהאם) לחטיבה הכי קשוחה בעיר, ומהרגע הראשון ברור שיש כאן מסלול התנגשות עם המנהל הפדנט דווייט (אנדרו דיילי). לרייף יש גם חבר-כמו-אח (תומס ברבוסה) ואהבה ראשונה (ג'סי ג'ואי). האחרונה משתייכת לשטנץ היפה-אך-ממושקפת - סימן ההיכר של הנערה שאתה רוצה שהגיבור ילך איתה בסרטים שבהם מעורבת גם נערה משטנץ ברבי, וזה תופס גם כאן למרות שאין ברבי. בבית מחכה האחות הקטנה האובר-חוכמית הבלתי נמנעת (אלכסה ניסנסון) והחבר הכמובן-דושבג של אמא (רוב ריגל). כל אלה הולכים לקראת קליימקס בדמות בחינה בסגנון מיצ"ב, שהיא כמובן בראש מעייניו של המנהל וברגל מעייניו של רייף – יום הדין של כל תת העלילות ב"חטיבת ביניים".
אם כל זה נשמע כמו אוסף עייף של קלישאות סרטי תיכון, אז ככה בדיוק זה נראה. קאר, במאי קומדיות עם רקע ככה-ככה ("פול בלארט: שומר קניון"), לא מצליח למנף בשום אופן את זירת ההתרחשות הבתולית – קולנועית ואחרת – ונופל על הפנים בכל אספקט אפשרי של העשייה הקולנועית. נגיד, בימוי שחקנים: גלוק יוצא מעצבן על גבול הבלתי נסבל, דיילי שוחה בנעליים העצומות של המנהלים הנרגנים הבלתי נשכחים מסרטי התיכון של ג'ון יוז, רוב ריגל צריך לתרום לנזקקים כל סנט ששולם לו על ההופעה הזאת, ולורן גרהאם נראתה לי במהלך הצפייה סובלת יותר ממני. בעצם, רק שני השחקנים הצעירים ביותר, ניסנסון וברבוסה, יוצאים בסדר מהדבר הזה. לגבי השימוש התכוף של קאר באנימציה, הגם שזה איכשהו מוצדק בגלל הקשר ההדוק של הגיבור לציור, הוא חסר השראה אפילו בסטנדרטים של השטיק המשומש הזה. ועדיין, לקאר יש חטאים גדולים יותר להתוודות עליהם בואכה כיפור.
יום לימודים ארוך מדי
ב"חטיבת ביניים" יש בכל זאת משהו מיוחד. לחשוף אותו יהיה ספוילר מוגזם, אז אלך פה על קצות האצבעות ואגיד ככה – מאחורי הסיפור הזה מסתתרת טרגדיה משפחתית שאופייה המדויק נחשף לאורך הסרט ושמשמעותה האמיתית מתגלה רק לקראת הסוף. זה הלב הרגשי האמיתי של הסיפור כולו, אבל יש שני אבלים:
1. קאר משתמש באלמנט הזה באופן כל כך קמצני שהוא עונה לתיאור העצמי הנפלא של בילבו באגינס, "חמאה שמרוחה על יותר מדי לחם". כלומר, זה סרט תפל לחלוטין שמדי פעם בוזק על עצמו את התבלין שהיה עשוי להציל אותו. מה עשינו בזה?
2. מבחינה קולנועית נטו, האופן שבו קאר חושף את האמת האמיתית על הטרגדיה הזאת גנוב אחד לאחד מסרט אחר. להגיד איזה סרט יהיה שוב סוג של ספוילר, אז אציין רק שביים אותו שיין מדווס. ושזה לא "זוהי אנגליה".
אז מה היה לנו שם? סרט תיכון גנרי שבמקרה לא מתרחש בתיכון + משחק קטסטרופלי + פלגיאט חסר בושה. אבל הייתה שם גם הבת שלי, שעדיין רחוקה שנתיים מגיל חטיבה ואין לה מושג מי זה ג'ון יוז ומה זה שיין מדווס, והיא נהנתה כמו שיכול ליהנות רק מי שנתקיים בו הביטוי "בורות היא אושר". "חטיבת ביניים: השעה וחצי הגרועות של חיי" הוא סרט כל כך קלישאתי שמתבקש לומר עליו "מומלץ רק למי שלא ראה סרט תיכון אמריקאי מימיו", ובתי היא ההוכחה הנמוכה החיה לכך. יש סרטים שהצפייה בהם מוגבלת מגיל 13 ומעלה; "חטיבת ביניים" הוא מקרה נדיר של סרט שצריך להיות מוגבל לגיל 13 ומטה.
זה כמו בסרט ההוא
רוצים לראות סרט-חטיבת-ביניים שבאמת יתיז את ראשכם? חוויית צפייה שהיא ההפך מקלישאה, ההפך מהרוב המוחלט של סרטי בית הספר? לכו על "וידויים" היפני משנת 2010.
במרכז סרטו של טצויה נאקאשימה, עיבוד לרומן מאת קן מינטו, עומדת מורה לשעבר בחטיבה (טקאקו מאצו) שחוזרת לבית הספר בחיפוש אחר האשמים במותה הטראגי של בתה. לגלות יותר מזה יהיה פשע, ולהחמיץ את "וידויים" רק מפני שהוא חמק בשעתו מתחת לרדאר של המפיצים המקומיים יהיה חטא. אז אנא.
