רגע אחרי הצפייה ב"נתראה בשמחות" שמעתי את עצמי אומר ש"הסרט הזה אנטישמי, אבל בקטע טוב". כמובן שמיד שאלתי את עצמי איך אני מדבר, אבל האמת היא שזה עדיין נשמע לי נכון, אולי רק בשינוי קל: מה שסרטו של מיכאל אמיר מצטיין בו אינו אנטישמיות אלא אנטי-ישראליות, אבל לא במובן המעייף של כיבוש או כיו"ב, כובד ראש שכולנו מכירים עד לזרא מהקולנוע שלנו. לא, פה מדובר בישראליות עצמה. באיך שאנחנו. ומאיר, במאי ישראלי שמתגורר בלוס אנג'לס, מסתכל משם על עצמו ועלינו ורואה אותנו בדיוק כמו שאנחנו: תאבי בצע, גסי רוח, חסרי סבלנות, אלימים מילולית, נפיצים פיזית, אמריקאים דמיקולו, מתקרבנים, מתעליינים. אני אולי שוכח משהו, אבל "נתראה בשמחות" לא.
זאת קומדיית אימה מובהקת, כנראה הכי מובהקת שנעשתה בעברית מאז "כלבת" של אהרון קשלס ונבות פפושדו. העלילה כולה דחוסה לתוך לילה אחד בלוס אנג'לס שבו זוג יורדים, יוסי (עידו מור) וסיגל (לירז חממי), מארח חברים ומשפחה לארוחת ערב. בין הקרואים: מייקל, בן דוד של סיגל ושחקן סוג אתם יודעים איזה (מיכאל אלוני); החברה הצרפתייה שלו, אליה (סטפי סלמה); בני הזוג אבנר (אלון פדות) והילה (איריס בר), הוא איש הייטק עם פיוז קצר והיא עורכת דין לשעבר שוויתרה על הקריירה בשביל הילדים והיא לגמרי לא מרירה בקשר לזה, מה פתאום מרירה, פחחח; וגם נויה (שני אטיאס) ומאור (דניאל לביד), נציגי הרוחניקיות-בשקל תוצרת ישראל (אתם רואים, ידעתי ששכחתי משהו). פחות קרוא, אבל מגיע בכל זאת: מייק בורשטיין בתפקיד הרב שבא לשנורר - כסף, אוכל, הוא לא בוחל.
המבנה של "נתראה בשמחות" הוא כולו אסקלציה, ומאוד מהירה: אנחנו בקושי מכירים את הנפשות הפועלות, וכבר מתגלעים ביניהן חילוקי דעות; עוד כמה דקות מסך וכבר מתגלעות ביניהן מכות. יתרה מזאת, לא כל הנפשות יפעלו גם בסיום הסרט; כבר אמרתי, מדובר בקומדיית *אימה*, תת-ז'אנר משספים, גם אם לא בדיוק לפי המתכון הקלאסי של סכינאי בודד ששוחט את הדמויות לפי סדר תומתן.
אני לא יודע אם מיכאל מאיר בא לסגור חשבון עם הישראליוּת, או אם יש לו חשבון פתוח כזה. סרטו הקודם, "עלטה", היה סיפור אהבה בין גברים, ישראלי ופלסטיני; יהיה מטופש לנסות למצוא בו סימנים בהקשר הזה, כי איפה הפרמיס של "עלטה" ואיפה ההשתוללות משוחררת הרסן של "נתראה בשמחות". אבל עזבו למה התכוון המשורר: מה שיצא לו זה סרט חד כתער (משחק מילים קצת מכוון), מצחיק בקול רם וסאטירי במובן הלא-לוקח-שבויים של המילה. המזרחיות והאשכנזיות, הפטריוטים והיורדים, המסורתי והאפיקורוס - כולם חוטפים, לרבות מילולית. כלומר, כולם חוץ מהצרפתייה המסכנה שלא מבינה איפה היא נפלה.
קומדיות אימה עשויות היטב נוטות להוציא את המיטב מהשחקנים שמככבים בהן, ולו מפני שהן מאפשרות להם להדגים את מה שמכונה "הטווח" שלהם, את מנעד היכולות. ו"נתראה בשמחות", סרט אנסמבל בדרכו המדממת, אכן עושה את זה - עם סוויץ' פשוט ענק שעובר על אבנר, מקפוץ תחת למשוחרר בורג; והקלות שבה מתגרד הציפוי המכובד מבעל הבית, יוסי; והאגו של מייקל, שגודלו עומד כמובן ביחס הפוך להצלחה שלו בעיר המלאכים; והתסכול של הילה, שבמחי מונולוג אחד מסכמת את כל התסכול המצטבר של אימהות כפוית טובה וזוגיות קמלה, אלא שאפילו תשעת הקבין האלה של ייסורי הבורגנות מוטחים בפרצופו של הצופה בצורה כל כך מצחיקה שמגיע כאן צל"ש כפול, לאיריס בר על ההגשה ולמיכאל אמיר על אופן ההכנה.
באותו הקשר, אני חייב להקדיש את השורה התחתונה ללירז חממי. ראיתי את השחקנית המוכשרת הזאת בעבר - בעיקר היא נשארה לי בראש מהתפקיד הקטן שלה ב"על הספקטרום" - ולא היה לי מושג איזה (הנה זה שוב) טווח יש לה. כל הקאסט של "נתראה בשמחות" משפריץ חדוות עשיה, ואצל חממי מתבטאת החדווה הזאת בהתנפלות רבתי על כל הקצוות של הדמות הקוצנית שלה: מראית העין המכובדת, הפיוז הקצר, החרמנות הסודית, הפרינססיות חסרת הגבולות. אני לא זוכר מתי נהניתי ככה משחקנית ישראלית (היו בשנים האחרונות הופעות אדירות, ברור, אבל הדגש הוא על *ככה*. כלומר, בכזאת נכונות להשתטות ועם כזאת יכולת מופלאה לעורר מצד אחד הזדהות ומצד שני אימה, לפעמים בתוך אותה סצנה).
החגים - גם אצלכם, בין אם אתם משקרים לעצמכם בעניין הזה או לא - הם הזמן הזה בשנה שבו נגזר עלינו להסב לשולחן עם אנשים שהיינו רוצים במטותא לשפד עם המזלג של המלון. "נתראה בשמחות", אם כך, הוא הסרט המושלם לרוח התקופה. והעובדה שהוא נשאר כזה למרות עיכוב של *שנתיים* ביציאתו לאקרנים - קורונה וכיו"ב, סיפור ארוך, אבל תכלס הוא הוקרן לראשונה כבר בפסטיבל הסרטים בחיפה ב-2019 - מוכיחה שיש דברים שפשוט לא משתנים. למשל אנחנו, הישראלים.