מעניין: זאת כבר הפעם השלישית שקנת' בראנה אותי מפתיע לטובה ביכולת שלו לגלם את הבלש המיתולוגי הרקול פוארו בלי לגרום לו להיראות כמו קריקטורה, עם איזון מרשים בין מאניירות כמו המבטא הצרפתי (טוב, טכנית בלגי) ורגעים שבהם אפשר ממש להאמין שזו דמות ככל הדמויות, עם קונפליקטים וחסרונות, לא עוד פלקט של בלש. מצד שני, זאת כבר הפעם השלישית שקנת' בראנה כבמאי לא מצליח להסיר את העובש מאגתה כריסטי.

זה התחיל עם "רצח באוריינט אקספרס" ונמשך ב"מוות על הנילוס", שני סרטים שכדי להבדיל ביניהם ממרחק זמן אני אצטרך עזרה מגוגל. "רדופים בוונציה" יוצא דופן מהבחינה הזאת, הן בעיבודים של בראנה לכריסטי והן בכתיבה של כריסטי עצמה, מפני שבמקרה הזה מדובר בסיפור בלשי עם אופק ספיריטואלי.

כמו במקור הספרותי, "תעלומת הרצח במסיבה" (1969), אנחנו פוגשים הפעם את פוארו כשהוא בפרישה, לא רק מבילוש אלא גם מהבלי העולם הזה. את תנאי הפרישה אוכף שומר ראש איטלקי צמוד (ריקרדו סקמרצ'ו) שעיקר תפקידו הדיפת זרים, אבל סופרת המתח אריאדנה אוליבר (טינה פיי) אינה זרה: היא חברה של פוארו, למעשה מי שהעניקה לו את פרסומו מלכתחילה, והוא מצדו לא מסרב כשאוליבר מפצירה בו לפתור תעלומה - מוות מסתורי של צעירה ומה שנראה כרדיפה של בית אחוזה בוונציה.

בעלי האחוזה, אישה שאיבדה את בתה בנסיבות טרגיות (קלי ריילי), מזמינה סיאנס בניהולה של מדיום (מישל יאו) שמתחייבת לתקשר עם הבת המתה בליל כל הקדושים. פוארו ואריאדנה נמצאים שם כדי לראות איך הכל משתבש, מסתיים ברצח ולא בהעלאה באוב, וחושף חשודים בשני מקרי המוות - כמו רופא המשפחה הלום הקרב (ג'יימי דורנן), בנו המלחיץ (ג'וד היל), המשרתת (קאמי קוטן), ושני האחים-עוזרים של המדיום המנוחה (אמה ליירד ועלי חאן), שמזכירים באופן כמעט מיסטי את וונדה ופייטרו מקסימוב מסרטי "הנוקמים", כולל המבטא המזרח אירופי והמבט המת בעיניים והכל.

אוקיי, זה פורמט "ארוחת ערב ורצח". זה תמיד עובד עד לרמה מסוימת - זה עבד אפילו כש"איש משפחה" עשו את זה - אבל השטנץ הוא בעוכריו של כל עיבוד מודרני לסוגה המאוד ספציפית הזאת. כי כמה פעמים כבר אפשר לשמוע את הבלש מטיח במישהו את אשמתו רק כדי לשמוע אותו עושה את זה שוב למישהו אחר, במידה גוברת של פאתוס, כעבור רבע שעה. הומור הוא מפתח להצלת העניין, אבל "רדופים בוונציה" הוא סרט שיש בו מעט מאוד מהתבלין הזה - פחות מאשר בשניים הקודמים, זה בטוח - וכדי להוסיף חטא בימוי על פשע כתיבה, בראנה משתולל כאן עם זוויות צילום שבתחילה נראות מעניינות, ובנקוף הדקות נעשות פשוט בלתי נסבלות. 

מצלמה עקומה, כיוון מבט ביזארי של הדמות, תנועה מוקצנת, תאורה על-מציאותית בסגנון הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני - אין טריק שבראנה לא שולף כדי לחזק את תחושת המסתורין, את הספיריטואליות, אבל בסופו של דבר זה מצטבר לכדי לא פחות ולא יותר מחוויית צפייה מעצבנת, על גבול מחלת הים. יותר מזה: אם אתם יודעים משהו על הז'אנר הבלשי, אתם יודעים גם מה הסיכוי שההסבר להתרחשויות בוונציה יהיה על טהרת המיסטיקה. ואם ככה, אז למה לשגע אותנו מלכתחילה עם אווירת סרט-רוחות-הרפאים הזאת, שלא לומר סרט רוחות רפאים גרוע?

"רדופים בוונציה" אינו סרט גרוע. הוא מספק בידור סביר, מצליח לסקרן, מבליט כאמור את בראנה כשחקן, ומסתיים בתוך 100 דקות, שזה בימינו הארוכים ממש פנומנלי. אבל זה גם מקרה מובהק של סתם סרט, של משהו ששוכחים רגע אחרי שנגמר, משהו שאולי-אולי שווה להתעכב עליו בנטפליקס. אבל המשקל שמונח על הסרט הזה, הקמפיין שממצב אותו כאירוע קולנועי משמעותי, עצם העובדה שזה אחד הכותרים המשמעותיים שיש להוליווד להציע השנה לקהל בגיר - זאת עדות למצבו של הקולנוע בכלל והאמריקאי בפרט. אולי שווה לשכור בלש שיגלה מי רצח אותו.