לא חסרים במאים שאני אוהב, אבל את סטיבן סודרברג אני מעריץ. מזהיר מראש שייקח לי קצת זמן להסביר למה, אז אם אתם רק רוצים לדעת איך "לוגאן לאקי" וזהו, תעברו לפסקה הרביעית. ב-1989 עלה סודרברג לבמה כדי לקבל את פרס דקל הזהב על "סקס, שקרים ווידאוטייפ" ואמר לקהל של פסטיבל קאן: "טוב, אני מניח שכל דבר מכאן והלאה יהיה במורד הגבעה". כולם צחקו, כי סודרברג היה רק בן 26 ו"וידאוטייפ" היה רק סרט הביכורים שלו, אבל במשך כמה שנים טובות רדף אותו המשפט ההוא על תקן נבואה שהגשימה את עצמה. סרטו השני, "קפקא", קיבל כתף קרה ומוצדקת; השלישי, "מלך הגבעה", תפס את המבקרים והיה מועמד לפרסים אבל לא עניין בשיט את הקהל. סרט אחרי סרט ושנה אחרי שנה, זה היה במקרה הטוב בישורת של הגבעה. בטח לא בעליה.
ואז, ב-1998, הוא הפציץ עם "רומן לא חוקי". בדיוק כשגם הקריירה שלו וגם זו של ג'ורג' קלוני נראו כמו אכזבות רשמיות, שניהם המציאו את עצמם מחדש - קלוני כלידינג מן האינטליגנטי שהוא תמיד היה אמור להיות וסודרברג עם משהו שכנראה תמיד היה לו, אבל עד אז הוא מעולם לא השתמש בו בצורה כזאת: בהיעדר הגדרה קולעת יותר, אלך על פלואו. זרימה קולנועית אבסולוטית, סוחפת, שבה הצלם והעורך - שני תפקידים שסודרברג בדרך כלל ממלא בעצמו, הגם שבשמות בדויים - חוברים לפסקול מדויק ברמה כירורגית ומייצרים שלם מגניב מסך חלקיו. גם לספילברג ולסקורסזה יש פלואו, אבל הם כמו קומפוזיטורים שיוצרים סימפוניות (או, כשהם חלילה מגזימים, אופרות); אצל סודרברג זה יותר כמו סווינג. זורם וקליל וקצבי וסוחף וכל כך כל כך מגניב.
אני חופר לכם כאן על זרימה כי "לוגאן לאקי", סרט השוד הראשון של סודרברג מאז "אושן 13" (וגם הסרט הראשון שלו מאז שהודיע על פרישה ב-2013), הוא חתיכת נחל איתן של עשיה קולנועית. למרות שברמת הסטייל זה הכי רחוק מסדרת "אושן" - החבר'ה כאן הם הילביליז לובשי אוברולים, לא נוכלים אפופי חליפות ארמאני - קולנועית זה לגמרי "אושן 14", או "אושן סבן-אילבן", כמאמר הבדיחה הפנימית בגוף הסרט.
וזה כל כך כל כך מגניב.
**
צ'אנינג טייטום הוא ג'ימי לוגאן. ג'ימי היה אמור להיות כוכב פוטבול, אבל פציעה בברך סידרה לו קריירת צווארון כחול במערב וירג'יניה. אדם דרייבר הוא אחיו של ג'וני, קלייד, שאיבד יד כששירת בעיראק ומתעצבן כשקוראים לזה זרוע. דניאל קרייג הוא ג'ו באנג, מפצח כספות שהאחים פונים אליו עם רעיון גרנדיוזי שעלה בראשו של ג'ימי: שוד הקופה המרכזית של מסלול המרוצים המקומי - במהלך מרוץ נסקאר. וזה שג'ו יושב כרגע בכלא? זאת פשוט עוד בעיה שהם יצטרכו לפתור.
אין שום פרט עלילה נוסף שרצוי למסור מראש על "לוגאן לאקי", אבל צריך להבין שבניגוד לאווירה של הטריילר, זה לא "הדיוקס קורעים את הזארד". כלומר, זה כן מאוד מצחיק וזה כן על אמריקאים לא מאוד חכמים, אבל המפתח לדמויות של הלוגאנים אינו טמטום אלא לוזריות. הם אפילו נחשבים מקוללים כמשפחה. בהתאמה, זה סרט על ניסיון אחרון להגשמה עצמית של שניים שהחיים עקפו אותם בסיבוב - וזה מספק את המרכיב הקריטי הראשון בכל סרט שוד מוצלח, שהוא המניע המשני. הראשי הוא תמיד הכסף, אבל המשני הוא זה שחשוב. וכמו שב"אושן" הראשון רצינו שקלוני ישיג בחזרה את ג'וליה רוברטס, ככה צריך להיות קר כמלפפון כדי לא להריע לחוצפה של אחים לוגאן.
המרכיב הקריטי השני בכל סרט שוד מוצלח הוא פרטי הפרטים הטכניים של השוד. אידיאלית, סדרה של מכשולים בלתי עבירים למראית עין לצד סדרה של פתרונות גאוניים (בינינו, תמיד חשבתי שחלק מהקסם של המיני-ז'אנר הוא בתחושה של "הממ, אני חייב לזכור את הטריק הזה"). ייאמר מיד, בעניין הזה "לוגאן" אינו "אושן": המייקינג אוף של השוד מהודק פחות ומלהיב פחות מהסטנדרט של סודרברג. אבל זאת בערך התלונה הבודדה שלי ל-119 הדקות האלה של מה שהאמריקאים קוראים לו Good Clean Fun.
שווה להתעכב רגע על עניין ה-Clean, ולא רק בגלל דירוג ה-PG-13 של "לוגאן". עלילת המשנה העיקרית עוסקת במשפחה של ג'ימי - בתו הקטנה, גרושתו (קייטי הולמס) ואחותו (ריילי קיאו, שכמה שהייתה מושלמת ברשעותה ב"אמריקן האני", ככה היא מושלמת במתיקותה כאן). הבת והאם טרודות לאורך כל הסרט בתחרות יופי מהסוג מעורר הרחמים ההוא של "מיס סאנשיין הקטנה", וכשמביאים בחשבון שכל זה קורה בתוך סרט על שוד בנסקאר - ענף ספורט מוטורי שכל מה שעושים בו זה לפנות שמאלה - אפשר בקלות לדמיין שהבמאי הסנוב המתנשא מאטלנטה תופס תחת על הפלאחים מווסט וירג'יניה. אבל לא: סודרברג מתייחס לטמטום קצת כמו שרוברט זמקיס התיייחס אליו ב"פורסט גאמפ". בסלחנות, כמעט באהבה, בוודאי בהכרה שגם זה חלק בלתי נפרד מהתרבות האמריקאית. זה כיף, זה כמעט נאצל בדרכו, וזה בעיקר מחובר בטבור לאופטימיות המובנית של התסריט הזה, שתכלס כולו קודש לרוח היזמות האמריקאית.
**
"בייבי דרייבר", סרט האפרופו-שוד האחרון שיצא כאן, ביאס אותי כי ראו עליו את המאמץ להיות קוּל. מה שנהדר אצל סודרברג בכלל, וב"לוגאן לאקי" בפרט, זאת היכולת להיות קול בלי מיליגרם אחד של מרכיב זיעה. הזכרתי את התסריט, ורק עליו אפשר לכתוב עוד כתבה שלמה (אז עשינו את זה, כי תסריטאית שאף אחד לא מכיר והכסף החכם אומר שהיא בכלל לא קיימת זה לא משהו שקורה כל יום). הזכרתי את ריילי קיאו המופלאה, אבל לא ציינתי שהסרט הזה מקרב אותי צעד נוסף לעבר הסכמה שבשתיקה עם קיומו של אדם דרייבר, ולא דיברתי על ההופעה הטובה ביותר של סת' מקפרלן בתפקיד שבו אשכרה רואים אותו (הוא פשוט ענק בתור איש העסקים האוסטרלי שמשקה האנרגיה שלו הוא גם קבוצת נסקאר, רדבול סטייל). דיברתי על העבודה של התסריטאית המונפצת, אבל לא אמרתי מילה על הצילום והעריכה - שניהם של סודרברג - שנראים נטולי מאמץ לחלוטין ומייצרים את הפלואו המפורסם כאילו כלום.
כל הדברים האלה חשובים ונכונים, אבל כמעט נגמר לי המקום ובעצם לא הסברתי למה אני מעריץ את סטיבן סודברג. אז הנה: זה בגלל שהוא צלל באותה מידה של מחויבות לעומק של "סקס, שקרים ווידאוטייפ", לגרוב של "אושן", לטרגדיה האנושית של "טראפיק" ולאישיו של "ארין ברוקוביץ'", שהיה יוצא לגמרי סרט הולמארק בידיים של כמעט כל במאי אחר. וכי הוא עשה ביופיק נפלא על ליברצ'ה (זוכרים, "חיי עם ליברצ'ה" של HBO?) בלי להתנשא על המושא שלו למרות שזה כל כך קל, וכי כשהחיים זימנו לו סרט על שקרן פתולוגי - "המודיע" עם מאט דיימון - הוא נתן לו לקריין את הסיפור ויצר את אחד המיינד פאקס המרהיבים של העשור הקודם. וכי הוא עשה את "התפשטות" למרות כל סרטי ה"אוי שיט וירוס" שקדמו לו, וזה יצא לו טוב יותר מכולם. אז התשובה הקצרה היא שאני מעריץ את סודרברג כי את כל הדברים הכל כך שונים האלה הוא עשה עם יד בוטחת על הברז של הפלואו, ובנונשלנטיות של אחד שאפילו לא צריך לתת גז כדי לעוף קדימה לקו הסיום ולפרויקט הכל כך שונה הבא. כנראה שככה זה כשאתה מתגלגל במורד הגבעה.
זה כמו בסרט ההוא
בדרך כלל אני מקדיש את תת המדור לסרטים שהנושא או הסגנון שלהם מזכיר לי את הדיון הנוכחי, אבל הדיון הנוכחי הוא סודרברג ומעט מדי אנשים צפו ביצירת המופת הקטנטונת שלו, "The Limey" מ-1999 (לא הופץ בישראל, מסתובב כאן בערוצים הרלוונטיים תחת השם הגנרי "הקשר האנגלי").
זה סרט נקמה קלאסי: פושע בריטי מבוגר (טרנס סטאמפ) משתחרר מהכלא עם אג'נדה אחת בראש, והיא ללכוד ולחסל את המפיק המוזיקלי שאחראי למותה של בתו. כבד, אה? לא בידיים של סודרברג: זאת אמנם דרמה רצינית לגמרי ברמת המניע, אבל בהתנהלות ו(כן, שוב אני חופר על זה) פלואו מדובר ביצירה אחות ל"רומן לא חוקי" – קצרה, מצחיקה מאוד, מותחת למשעי ובלי טיפה של שומן מיותר.
ואם "The Limey" עושה לכם חשק על סודרברג בהילוך אקשן, אז תראו גם את "Haywire" שלו מ-2011. עליי.
mako תרבות בפייסבוק