"רכבת קלה" הוא אחד הסרטים המוזרים שראיתי מימיי. זה נוכח בכל סצנה וכמעט בכל אספקט, אבל מה שהכי מוזר בסרטו החדש של עמוס גיתאי הוא הקונספט (אני בכוונה לא אומר "פרמיס", כי זאת מילה שמרמזת לשלד סיפורי ו"רכבת קלה" הוא סרט לא נראטיבי). זה הולך ככה: גיתאי לקח 36 שחקנים ובמשך שבוע צילם סצנות נפרדות, אפיזודות אם תרצו, שיוצרות מיקרוקוסמוס ישראלי בתוך קרונות הרכבת הקלה בירושלים. ומה שאני פשוט לא מצליח להבין זה את הדחף ליצור מיקרוקוסמוס במקום שהוא מלכתחילה, ממש במציאות, מיקרוקוסמוס. מילא אם גיתאי היה מספר לנו סיפור בדיוני, אבל הוא לא; הוא רק בונה מה שנהוג לכנות "פסיפס אנושי" שהוא מבקש להעניק לו תחושה לא מתוסרטת. עכשיו, אתם יודעים איפה עוד יש פסיפס אנושי לא מתוסרט שאפשר לעשות סביבו סרט על הרכבת הקלה בירושלים? ברכבת הקלה בירושלים!
אני מתנצל. גיתאי, מסורתית, מוציא ממני אמוציות שליליות. כבר שנים אני חש שהוא לא סופר את צופיו, שהוא מביים למגירה, וזה סגנון שקשה לי איתו כמבקר, כצופה וכמשלם מסים ישראלי. לכן סרתי וזעפתי כשקרן הקולנוע הישראלי מימנה במיליון שקלים מכספנו את סרטו "צילי", שסך הצופים בו לפי פרסומים בשנת יציאתו עמד על 301. כאילו, איש.
"רכבת קלה" אינו ממומן מכספי ציבור, אבל אין הרבה דברים טובים אחרים שאני יכול לומר עליו, כי איזה ארסנל של מחמאות כבר יכול להיות ליצירה עלילתית - אך נטולת עלילה! - שמהדהדת מציאות שאפשר להדהד הרבה יותר טוב והרבה פחות מעיק בסרט דוקומנטרי. אגב, בפרסומים המוקדמים דובר על כך ש"רכבת קלה" הוא "קומדיית מצבים"; מישהו במערך היח"צ הרחיב כנראה את ההגדרה של קומדיה עד שהיא נקרעה, ולא ש"מצבים" זה הרבה יותר קולע.
האפיזודות של "רכבת קלה" נחלקות באופן גס לשני סוגים: מחד "רגעי חיים" נטולי התחלה וסוף וסיבה, ומאידך סצנות שכאילו מספרות חלק מסיפור גדול יותר שאנחנו נופלים במקרה על איזה חלק ממנו. הסוג הראשון נע בין לא נגיש ולא נסבל, החל בסצנת הפתיחה (אחינועם ניני יושבת ברכבת ושרה. זהו, זאת הסצנה. היא נמשכת חמש דקות וחצי) וכלה באפיזודה של ספק הטרדה מינית של יהודייה בידי ערבי; אני משוכנע שבראש של גיתאי יש סיבה טובה לזה שהאחרון עולה לרכבת עם לולב. הרגעים שמספרים שברי סיפורים נוטים באופן טבעי להיות מובנים יותר, אבל זה רק בהנחה שההגדרה שלכם ל"מובן" אינה כוללת את הקטע של מה זה עושה בסרט ולמה אני צריך לראות את זה.
בסצנה האחת שהייתי מגדיר כמוצלחת ללא כל הסתייגות, חנה לסלאו - ביידיש שוטפת - מנהלת סמול-טוק עם כמה נוסעים חרדים. זאת כאילו חתיכת כלום ושום דבר, אבל זה גם הרגע היחיד ביצירה כולה שמצדיק את הקונספט שלה, כי גיתאי משום מה ויתר כאן נקודתית על לצעוק לנו באוזן "תראו, מיקרוקוסמוס! כמו היקום, רק בקטן!". אבל מספיק רפרוף על רשימת הנוסעים האחרים כדי להבין עד כמה מסורבל וגס הפסיפס של "רכבת קלה": יש לנו כומר שנושא תפילה למושיעם וחרדים שמתפלפלים על קוצו של יוד, זמרת אחת ששרה בעברית ואחת ששרה בערבית, הופעת אורח של בית"ר ירושלים (גרסה מומצאת), שלל חיילים, תייר צרפתי מטורלל (מתייה אמרליק) זוג שנראה כאילו שלפו אותו מפרק של "הבורגנים" (עם ובלי קשר לכך שחציו הוא רמי הויברגר) ושתי נשים מתוקתקות-מנותקות שנראות כאילו שלפו אותן מסרט עתידי על הרכבת הקלה של תל אביב. כולנו כאן ביחד, חבורה של פסיכים שחולקים מקום פסיכי. נו, אז? זה עוד "מה ישראלי בעיניך" בעומק המדויק של יאיר לפיד.
אני לא סתם נטפל ל"רכבת קלה". אם המדיניות מהסצנה של לסלאו הייתה חלה על הסרט כולו - אם היינו פשוט צופים במגוון האנושי של עצמנו ומחליטים לבד אם יש לטיפוסים האלה איזה צל פוליטי או משמעות חברתית - הרי שבמקרה הכי גרוע היינו מדברים כאן במונחים של שעמום. אבל "משעמם" זה לא בטופ-3 של שמות התואר הרלוונטיים: הרבה לפניו נמצאים "שטחי", "צפוי", "נפוח", "מטיפני" ו"חובבני" (ממש כך. הסרט פשוט נראה כפי שהוא - משהו עם מלא שחקנים שצולם בתוך שבוע).
לזכותו של גיתאי ייאמר שהוא בהחלט העמיד חתיכת גלריה של שחקנים. רשימה חלקית מאוד, בניכוי השמות שכבר הזכרתי, כוללת את קרן מור, יובל שרף, יעל אבקסיס, מיטל דוהן, רותם אבוהב, משה פרסטר, לירון לבו, לונא מנסור וז'יל בן דוד. אני לא יודע מה משך את כולם לפרויקט הזה, אבל אם יש כאן איזושהי אטרקציה, זה ללא ספק הקאסט. בפרפראזה על מילותיו האלמותיות של צ'רצ'יל, מעולם לא חבו רבים כל כך שעה וחצי לצופים מעטים כל כך.
יש רגע שבו התייר הצרפתי מקריא לבנו מתוך כתביו של גוסטב פלובר. "כשנכנסו בשער יפו שחררתי נפיחה", הוא מצטט. "זה היה לא רצוני. הייתי די נסער מהחירות הפתאומית של פי הטבעת שלי". זה ציטוט נפלא וסיכום נפלא: אם מישהו מעוניין לראות מהי חירות של פי הטבעת, יסור נא ל"רכבת קלה". מחמישי בקולנוע.