"דדפול & וולברין", הסרט שמכניס רשמית את שתי הדמויות שבשמו לתוך היקום הקולנועי של מארוול, סובל ממספר בעיות יסודיות. יש בו נבל לא מעניין עם מניעים לא ממש ברורים, סיפור המסגרת מזכיר יותר מדי דברים שראינו בעבר, חלק מהפתרונות העלילתיים עצלניים ומורגשת חזרתיות מיותרת בסצנות הקרב. אבל מה זה בכלל משנה בסרט שהוא כל כך - כל כך כל כך - כיף.
הקמפיין השיווקי המתוחכם-מצחיק נתן מלכתחילה סיבות לאופטימיות, אלא שזה היה ככה גם ב"דדפול 2", שהתברר כאכזבה בהשוואה להברקה רבתי של הסרט הראשון. אבל הפעם הכל טוב: החיבור המחודש של הבמאי שון לוי עם שני הכוכבים שעבדו איתו בעבר (ראיין ריינולדס ב"לשחרר את גאי", יו ג'קמן ב"פלדה אמיתית") יצר את הסרט הטוב ביותר ביקום הקולנועי של מארוול מאז - ותאמינו לי שחשבתי טוב-טוב על הסוף של המשפט הזה - "הנוקמים: סוף המשחק" מלפני חמש שנים. כלומר, בעידן המבאס-ברובו שלאחר סאגת "הנוקמים" אהבתי את "שומרי הגלקסיה: חלק 3", התרגשתי ב"ספיידרמן: אין דרך הביתה" ופשוט הופתעתי לטובה מ"שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות", אבל "דדפול & וולברין" גרם לי לצחוק בקול רם. יותר מפעם אחת, יותר משלוש. ובשאר הזמן הוא מרח לי על הפרצוף כזה חיוך שכל השאר באמת לא חשוב.
"זה הרגע שהיה צריך לקרות כבר לפני 24 שנים": יו ג'קמן וראיין ריינולדס בריאיון ל-mako
עלילתית, וזה אכן לא החלק החזק כאן, אנחנו מתחילים מזה שדדפול (ריינולדס) זקוק לוולברין (ג'קמן. כלומר ברוב הסרט, ולא תוציאו ממני יותר מזה, חסר לי להסתכסך עם החנונוספירה). זה קורה כי אותם שומרי זמן שמיטיבי מארוול מכירים מהסדרה "לוקי" מוכיחים לדדפול באותות ובמופתים שזו הדרך היחידה למנוע מהיקום "שלו" לקרוס. בכלל, יש כאן עניין שלם עם יקומים מקבילים כמיטב המסורת של מארוול, אבל לענייננו משנה רק המשימה הזאת - שדדפול, אגב, שולח את עצמו אליה בניגוד למה שהוא אשכרה מתבקש לעשות - מפני שלכאן מתנקזים שני כשלים שהוזכרו דלעיל. ראשית כי ללכת לחפש משהו או מישהו במוליטוורס זה מעט עבש, ושנית כי מי שמפיל את התיק על דדפול הוא באמת עולב של נבל (שמו פרדוקס, או מוביוס למי שבקי בתולדות הקומיקס, והשחקן שלא מציל את המצב הוא מת'יו מקפדיין מ"יורשים").
לא רצוי לומר יותר מזה על הסיפור, אבל ראוי להזכיר שהבריטית אמה קורין ("הכתר") נותנת יופי של הופעה בתפקיד קסנדרה פלויד, גם היא דמות מוכרת מנבכי הקומיקס, ונוכחותה משפרת מאוד את מצב הנבלים בסרט. וחוץ מזה, "דדפול & וולברין" הוא פחות סיפור על משהו והרבה יותר בדיחה על משהו, או ליתר דיוק על הכל. התסריט, שפותח על ידי ריינולדס לסירוגין מאז 2016, הרוויח המון מהזמן שעבר - לא רק במונחים של זמן לחשוב, אלא גם ובעיקר משתי התפתחויות בעולם האמיתי. אחת, בליעתם של אולפני פוקס על ידי האמא של מארוול, דיסני - שרכשה עם האולפן גם את הזכויות על דדפול, על וולברין בפרט ועל האקס-מן בכלל, מה שאפשר את האיחוד הנוכחי תחת המטריה של מארוול. שתיים, המצב הלא-משהו שבו נמצא כיום היקום הקולנועי של האחרונה. שני הדברים משמשים חומר לאינספור בדיחות, ונכון שיש שני אינספורים על נושאים אחרים, אבל *זה* הייחוד האמיתי של הסרט בקונטקסט של מארוול.
מדברים הרבה (ובצדק) על כך ש"דדפול & וולברין" הוא הסרט הראשון ביקום של מארוול שזוכה לדירוג R, אבל הוא גם הראשון שמשמש פרודיה עצמית, וזה לטעמי הרבה יותר משמעותי - כי פתאום אתה מבין שוואלה, הם שומעים אותנו. מפיק-העל קווין פייגי יודע שהאהבה שלנו לפרויקט המתגלגל שלו נהפכה בשנים האחרונות ל(בעיקר) שברון לב מתמשך, והוא נותן לדדפול לכסח לו את הצורה. נכון שזה לא באמת חתרני, אבל פאאאק זה מצחיק. גם אמא דיסני חוטפת שוב ושוב, אולי לא באותה עוצמה, וגם פוקס ז"ל סופג מהלומות. אלא שבאופן אירוני, הסרט שקובר אותו בהנאה גדולה גם חייב לו המון - ולא רק בגלל האקס-מן אלא גם בגלל "איש משפחה". מה קשור? שהסדרה הזאת של פוקס נכנסה שבוע אחרי שבוע בגוף השידור שלה ובזרועות השונות שלו (בעיקר פוקס ניוז), ושהיא עשתה את זה באמצעים מטא-תרבותיים ומטא-קולנועיים. במילים אחרות, "דדפול & וולברין" הוא ספיישל "איש משפחה" ב-200 מיליון דולר.
לכל המטא הזה, לעובדה שריינולדס מזכיר לנו כל שתי דקות שזה רק סרט, יש שני מחירים: אי אפשר ממש להיסחף רגשית עם "דדפול & וולברין", כי אתה לא נסחף עם "רק סרט", ואני מניח גם שהקהל שמעולם לא התחבר למארוול או פחות מצוי בתרבות פופולרית עלול לטבוע בים הרפרנסים והופעות האורח (הנהדרות, באמת נהדרות, רק שלחשוף אותן יהיה פשע). אבל זה הסרט ה-34 ביקום הקולנועי של מארוול, כך שיש מקום לקורטוב "עכשיו באים?", מה גם שהיו סרטים ביקום הזה שדרשו הרבה יותר היכרות מוקדמת עם החומר הנלמד. וחוץ מזה, גם אם תצחקו רק מהבדיחות החוץ קולנועית/מארווליות, אני עדיין מניח שתצחקו מלא. רבאק, אני הייתי חוזר הביתה עם כאבים בצד רק מבדיחות הזין.