"לָכֵן, כֹּה אָמַר יְהוָה, הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה, אֲשֶׁר לֹא-יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה; וְזָעֲקוּ אֵלַי, וְלֹא אֶשְׁמַע אֲלֵיהֶם". זה פסוק י"א מתוך פרק י"א בספר ירמיהו, וכבר בתחילת הצפייה ב"אנחנו" אתם תרצו לדעת מה כתוב בו. ולא, זה לא ספוילר בשום אופן; זה שירות לציבור (אבל זה שחשבתם שזה ספוילר? זאת בדיוק הבעיה ביחסים האלה ואני מתכוון להעלות את זה בייעוץ הבא).
116 דקות נמשך "אנחנו" של ג'ורדן פיל, ובמשך כ-85 מהן - אל תתפסו אותי בדקה - הוא אחד מסרטי האימה הטובים שראיתי מימיי. זה בראש ובראשונה עניין של מנעד רגשי: בשלבים הראשונים מפליא פיל לבנות מתח, אחר כך זה נעשה מלחיץ ברמות חריגות, ואז מגיע אחד המונולוגים הגדולים בתולדות הז'אנר, הנדס דאון, פסגת פחד וביזאר שלגמרי מספיקה כדי לזכות את לופיטה ניונגו באוסקר השני שלה (הראשון היה על איך קראו לייאוש ההוא, "12 שנים של סרט"?). בדיוק כשנדמה שאין יותר לאן לפתח ולהתפתח, "אנחנו" מוצא שני הילוכים רגשיים חדשים ונעשה גם עצוב מאוד וגם מצחיק מאוד. אבל דווקא אז, מעשה שטן, פיל עושה את מה שהמחנכת שלי מכיתה ח' התכוונה אליו כשאמרה להורים שלי שאני מקלקל לעצמי.
"אנחנו" הוא מקרה מובהק של סרט שאתם לא רוצים לדעת עליו כלום מראש, וזאת בדיוק הסיבה שבגללה דחיתי כל דיון בעלילה עד לפסקה הנוכחית. וגם כאן לא תקבלו יותר מזה: אנחנו מתחילים ב-1986, כשהילדה שתגדל להיות לופיטה ניונגו יוצאת לבדה לשוטט בהיכל מראות של פארק שעשועים וחווה טראומה שאנחנו רואים ומבינים באופן מאוד חלקי. קאט לזמננו אנו, הילדה גדלה והתאוששה והקימה משפחה בורגנית להפליא שיוצאת עכשיו לנופש באותו האזור עצמו. זה לא קל לה, אבל זה עוד כלום לעומת מה שיקרה כשבשביל הגישה של בית הקיט תצוץ - ובכן, המשפחה שלה. רק לא בדיוק.
העיסוק בכפילים מכל סוג אפשרי הוא אובססיה קולנועית רבת שנים, סרטים וז'אנרים; רשימה חלקית מאוד תכלול את "מלהולנד דרייב" של דייויד לינץ', "אדפטיישן" של ספייק ג'ונז, "יוקרה" של כריסטופר נולאן, "ירח" של דאנקן ג'ונס, "הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין, "תאומי המריבה" של דיוויד קרוננברג ו"תאומים ושונים" של אלן רודולף (שהם בעצמם סרטים-תאומים). רבאק, תראו מה קורה רק בסיומת "קי": "ברבור שחור" של ארונופסקי, "הדייר" של פולנסקי ו"חייה הכפולים של ורוניק" של קישלובסקי. שאזכיר כאן גם את "שני קונילמל" או שהבנו את הנקודה? אז על כל פנים, גם בהקשר הזה מזנק "אנחנו" לטופ של מסורת קולנועית מפוארת. אבל גם בהקשר הזה הוא מתקלקל בישורת האחרונה.
עד שזה קורה, ההזדמנות לגלם תפקידים כפולים מוציאה את המיטב מהקאסט כולו. על ניונגו כבר עפתי, אבל זה נכון לכולם - ווינסטון דיוק בתפקיד הבעל והאבא, שאהדי רייט ג'וזף ואוון אלכס בתפקידי הילדים ואליזבת מוס וטים היידקר כזוג החברים הלבנים עם הכמה לירות אקסטרה. גם האנשים שמאחורי המצלמה - בראש ובראשונה מייק גיולאקיס שעומד מאחוריה גופא - ראויים לכל קרדיט על פלוס-מינוס 85 דקות של סרט פשוט נפלא שבמובנים מסוימים מצליח אפילו להתעלות על "תברח", שהרים את הציפיות מהסימפוניה השנייה של ג'ורדן פיל לרמות כמעט לא הוגנות. וזה רק מחמיר את מפח הנפש, מפני שבניכוי המשהו-כמו-רבע האחרון, האיש התעלה על הציפיות כמעט בנונשלאנטיות.
מה בעצם מתחרבן שם בסוף? בלי להיכנס לשום דבר ספציפי, "אנחנו" הוא לכל אורכו אלגוריה יפה ופשוטה - וכאמור, בשיאה הרגשי גם מאוד עצובה - שלא דורשת הסברים או פלסף. ובאמת קשה להבין למה, אבל בערך עם הבאזר של הרבע הרביעי עושה פיל שלוש טעויות הרות אסון: מגדיל את הסקאלה של הסיפור אל הרבה מעבר לאותו "אנחנו" נקודתי, סוטה מהאימה המזוקקת והלא לגמרי מוסברת אל סימבוליקה מעיקה, ומוסיף טוויסט צפוי מצד אחד ומיותר מאותו צד בדיוק. זה לא מספיק כדי להרוס את חוויית הצפייה וזה לא מוריד דבר מהעשייה הקולנועית - והסיפורית, והמשחקית - של שלושת הרבעים הראשונים, אבל כמה מתסכל זה כשסרט שמפלרטט עם מאסטרפיסיות נופל ככה. בתזמון הזה, באופן הזה.
המ, אוקיי, רגע: אני מבין עכשיו שיצרתי סתירה בין הטענה שהאלגוריה של "אנחנו" היא פשוטה ומובנת לאמירה שהאימה שלו אינה מוסברת. אז ראשית, ממש ככה: בעוד שהממד האלגורי שמאחורי הכפילים נראה לי נהיר לחלוטין וגם מאוד נוגע ללב, *הסיבה* להופעתם נותרת סתומה עד לאותה חריקת רבע אחרון. כש"תברח" הגיע לשאלת הסיבה, כלומר למה דווקא שחורים הם הקורבנות בסיפור ההוא, פיל הבריק עם אחד מרגעי ה"אנא עארף" המשובחים בתולדות קומדיית האימה; בסרט הנוכחי, אולי מפני שהוא רחוק מלהיות קומדיה, התשובה לשאלה למה היא חלק גדול ממפח הנפש של הישורת האחרונה.
אחרי שאמרתי את כל זה, אולי מוטב שבכל זאת אניח על השולחן את חמשת הסנטים שלי בנוגע למשמעות האלגורית - ולו מפני שלכו תדעו, אולי מה שנורא ברור לי ברור רק לי ואתם תבואו עם פרשנות אחרת לגמרי (אין ספק שהסרט משאיר מקום לאחת כזאת, לכמה וכמה כאלה). אבל גם כאן יש חשש ספוילר, אז הנה מה שנעשה: אני אצטט מתוך שיר לא קשור ואתם תבינו את ההקשר המדויק *אחרי* שתראו את הסרט. סבבה? אז כה אמר טריקי בשירו "Hell Is Round the Corner", ששמו הולם מאוד את התמה של הסרט: "אנחנו רעבים, הישמרו מפני התיאבון שלנו" (במקור: "We're hungry, beware of our appetite"). כמו שאני רואה את זה ואותו, על *זה* "אנחנו" - סרט שעשוי לגרום לנדודי שינה לא רק מרוב פחד, אלא גם בגלל הידיעה שאתה נכנסת למיטה שבע כשחצי עולם רעב.