יש סרטים שעוצמתם טמונה במה שאין בהם. במקרה של "בוקר טוב ילד", את משבצת האין תופס ההקשר: אנחנו יודעים שיש לנו חייל שנפצע בפעילות בעזה, אנחנו יודעים שאבא שלו תמך בהחלטתו (או אולי אפילו דחף אותו להחליט) להתגייס לצנחנים, אבל העובדה שהילד-חייל מאושפז עכשיו במצב של תרדמת מנותקת מכל הקשר פוליטי או אחר. למען האמת, הדבר הכי קרוב לפוליטיקה ו/או לפוליטיקה של זהויות בסרט האינטימי והקומפקטי הזה הוא רגע שבו מתברר שלאבא אוהד הפועל נולד בן מכביסט, שלא נדע. זה הופך את "בוקר טוב ילד" לסיפור נגיש מכל זווית שלא תגיעו אליו: משמאל הוא יכול להיות אות ומופת לכך שאין לחיילים שלנו מה לחפש מעבר לגדר; מימין זה יכול להיות הסרט הישראלי ההוא שעוסק בשירות בשטחים בלי לצאת שמאלני; ואין כאן אפילו סכנת "זר לא יבין זאת", כי איזה זר לא יבין אבא שעושה הכל כדי שהבן שלו יפקח את העיניים.
זאת מלודרמה כלל-משפחתית, אבל שרון בר זיו - הבמאי, התסריטאי ומי שמגלם את האב, דוד - מתמקד במובהק בממשק האב-בן. חלק מזה נוגע אולי לאותה דחיפה שדוד נתן או לא נתן לעומרי (אביב אלקבץ) בדרך לפלס"ר צנחנים, והשאר מוצג או לפחות נתפס בעיקר כנגזרת של אופי: בעוד שאמא נעמי (קרן מור) נראית כמי שכבר צועדת במעלה סולם השלבים של האבל, דוד משימתי מהרגע הראשון. הוא יקבל את הבן שלו בחזרה, גם אם זה יכריח אותו לחפור לו עד שיקיץ. ממש "דבר אליו".
לזווית הגברית יש יתרון תסריטאי עצום: ביותר ממובן אחד, היא הופכת את המאבק על ההכרה של עומרי למאבק על הגבריות עצמה. לאו דווקא (או לא רק) של הפצוע, אבל בהחלט של אביו ושל כושר העמידה שלו, וזה תופס גם לגבי חבריו של עומרי ליחידה ואפילו לצעירה שמתברר שהוא היה בעניין שלה מאז התיכון. לא במפתיע, אחד מהשיאים הדרמטיים של "בוקר טוב ילד" הוא סצנה שעניינה הטיול הגדול שאחרי הצבא בגרסה הכי טסטוסטרונית שלו. בר זיו משחק יפה על הניגודיות שבין הגבר הישראלי לחייל שחזר מכל הבחינות המעשיות להיות תינוק, וייאמר לזכות התסריט והבימוי הסופר-מאופקים שאין כאן שום אלמנט של אקספלויטיישן, ובוודאי לא של פורנו-בית-חולים.
להיות או לא להיות דורון שפר
עם עודף מ-90 דקות מסך, צילום לא מתחכם (זיו ברקוביץ') ועריכה סטרייט-פורוורדית (אווה קפלון), "בוקר טוב ילד" הוא מקרה מובהק של קשר בין צורה ותוכן, שהוא תמיד סממן של עשייה קולנועית נבונה בוגרת. זה סרט על אבא ואמא והבן שלהם שבתרדמת, עם הערת שוליים על האופן שבו מתמודדים עם זה אחותו (הדר ברוך) והחבר'ה מהפלס"ר, וזה הכל. כמו שאין בזה שמץ של אמירה פוליטית, ככה אין בזה (כמעט) סצנות שמתרחשות מחוץ לבית החולים. בכלל, ככל שאני חושב על זה יותר, "אינטימי וקומפקטי" זה לא רק תיאור סביר של היצירה הזאת אלא גם סיכום הולם של מעלותיה. אין כאן גרם שומן או מיליגרם של סחטנות רגשית.
החולשה הבולטת של הסרט הראוי הזה זורקת אותי מקולנוע לספורט ומזמן הווה אל שנות ה-90. כדורסלן העבר דינו מנגין אמר אז באיזו הזדמנות על דורון שפר שהוא אוהב אותו "כי לא רואים עליו את הצרות" - נשבע לכם, יום אחד אני אכתוב ספר על הציטוטים שאנשים זוכרים ולמה לכל השדים הם זוכרים דווקא אותם - ומה שנאמר לפני 20 שנה לזכותו של שחקן בשם דורון צריך להיאמר עכשיו לגנותו של שחקן בשם שרון.
בר זיו הוא שחקן עם טראק-רקורד ארוך ומרשים (רבאק, הוא איתנו מאז "בלוז לחופש הגדול") והוא גם לא במאי טירון ("חדר 514" שלו זכה בצל"ש על בימוי בפסטיבל טרייבקה); אולי זה הגיוני שהכשל הנקודתי שלו כאן אינו עניין של משחק או של בימוי, אלא של ליהוק, וספציפית ליהוק עצמי. על הבייבי פייס של שרון בר זיו בן ה-52 לא רואים את הצרות, ובהינתן תסריט שמסרב להיגרר לרגשנות וכיו"ב, מה שיש לקהל לעבוד איתו זה הפנים של השחקנים. ובעוד שאצל קרן מור זה עובד כמו טיל קרקע-ביטול ציניות, אצל בר זיו זה לא ממש קורה. אם הסרט שלו קצת עובר ממול, זה עניין של ככה שבעים-שלושים: בעיקר תוצאה מוצלחת של כתיבה ובימוי מאופקים, אבל גם תוצאה פחות מוצלחת של מיס-קאסטינג.
אהבתי מאוד את "בוקר טוב ילד". זאת יצירה אינטליגנטית אבל לא מתנשאת, מעט עצורה רגשית אבל בשום אופן לא קרה, קאמרית בלי לעשות מזה מניירה. יופי שעשו אותו בשבילנו, בשביל כולנו, לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית אנחנו מסתכלים על חיילי צה"ל בשטחים.