קריינות חיצונית לסרט – לא של אחת הדמויות, אלא של מספר כל-יודע – כמעט שלא קיימת בקולנוע בן זמננו, ותכלס מעולם לא הייתה נפוצה כמו וויס-אובר של הדמות המספרת (בעצמה טכניקה נכחדת, אבל מי לא מכיר את "חריקת תקליט, הקפאת פריים, 'אתם בטח שואלים את עצמכם איך הגעתי לכאן'"). "החיים המחשמלים של לואי וויין" הוא סרט, (ובראש ובראשונה תסריט) מאוד לא קונבנציונלי, והבחירה לעטר את ההתרחשויות בקולה הכל-יודע של אוליביה קולמן היא בוודאי לא החריגה ביותר בו, אבל נדמה לי שהיא המכרעת מכולן – מפני שהיא מחריבה ממש על הסף את מה שהיה עשוי להיות חוויית צפייה באמת ייחודית.
לואי וויין היה איש ואמן אמיתי באנגליה הוויקטוריאנית, מאייר שנכנס להיסטוריה התרבותית של הממלכה המאוחדת עם סדרה אינסופית של ציורי חתולים (אני לא מבקר אמנות פלסטית, אבל להתרשמותי הם היו מאסכולת "קריפי אז פאק"). הסרט הוא עיבוד נאמן מאוד למציאות חייו של וויין (בנדיקט קמברבאץ'), לרבות היחסים עם האישה האחת שאהב (קלייר פוי המצוינת), המו"ל שעשה לו את הקריירה (טובי ג'ונס) ושלל אחיותיו (גונבת כל סצנה בהשתתפותה, בתפקיד האחות המבוגרת והקולנית מכולן: אנדראה רייסבורו).
בין אם הגעתם ל"החיים המחשמלים של לואי וויין" מצוידים במידע הבסיסי הזה או לא, בערך שתי דקות מהפתיחה תבטיח לכם קולמן משהו לגמרי לא מובן על חתולים וחשמל, ובמקום לזרום עם ההתרחשויות שמציע הסרט, סביר להניח שתבלו את מחציתו הראשונה בחיפוש נואש אחר החשמל המובטח והקשר בינו לבין החתולים (שמצדם מראים נוכחות מוקדם בעלילה). זה לפחות מה שקרה לי, וזה פשוט גמר לי את הסרט.
במחצית הראשונה שלו, ולפחות בעוד כמה וכמה דקות אחרי קו האמצע, לא ברור לאן בעצם הולך סרטו של ויל שארפ - בדרך כלל שחקן, וכאן בסרט הראשון באורך מלא שהוא מביים לבדו (את השניים הקודמים, "היקום האפל" ו"אגם שחור", ביים במשותף עם ויליאם קינגסלי). חוסר הניסיון של שארפ ניכר באופן המשונה שבו הסרט הזה מתפתח, אבל האמת היא שדווקא בשליש האחרון שלו – כשסוף סוף נעשה ברור על מה מדברים איתנו, לרבות מה בדיוק העניין עם החשמל – מתברר שכל הזמן היה כאן כמעט סרט של טרי גיליאם, מעשייה פואטית-סוריאליסטית על דמות טראגי-קומית שזה ממש בסדר שלוקח המון זמן עד שמבינים מה הקטע שלה (וגם אז לא ברור במאה אחוז למה, וגם זה קצת גיליאמי). גם את זה מחרבת הקריינות של קולמן, כי במקום לתת ל"החיים המחשמלים" להיות היצירה החידתית שהוא רוצה להיות, זאתי צצה מדי כמה דקות ועושה לצופה סדר איפה שצריך להיות לו כאוס.
קולמן, מיותר לציין, היא לא העניין פה; מדובר בשחקנית (ושחקנית קול) כבירה. הבעיה היא שארפ, שסביר להניח שגייס את קולמן מתוך מצוקה בחדר העריכה ולא כהחלטה בשלב הכתיבה (קריינות מכל סוג שהוא היא ברוב המקרים פתרון דחק שמטרתו להסביר את הסרט; מעטים התסריטים שנשענים על זה מראש). אבל גם אם ככה הוא תמיד דמיין את הסרט שלו, שארפ מכריח אותי להשתמש כאן באחד הביטויים הנתעבים ביותר בארסנל של ביקורת התרבות: היצירה הזו חותרת תחת עצמה.
כן, בעעעע, אבל זה מה יש. וויל שארפ לקח סרט די מופרע על איש די מופרע וניסה לנטרל את החידתיות המובנית שלו על ידי קריינות בגוף הסרט, תרתי משמע. התוצאה עדיין ראויה לצפייה, אבל כשחושבים על האלטרנטיבה שאשכרה הייתה כאן על השולחן – סרט של טרי גיליאם, זאת באמת הדרך הכי מדויקת לתאר את הפוטנציאל המבוזבז הזה – אז אין אלא לקונן על מה שעולל שארפ לסרט של עצמו.
אגב, מעניין: קמברבאץ', האיש שעולה השבוע לשחק נגד עצמו ב"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף", מעיק במחצית הראשונה והולך ומשתפר לקראת הישורת האחרונה, ממש בד בבד עם הסרט כולו. זה לא עניין של פערים באיכות ההופעה שלו; זה ההבדל בין דמות שהקריינית הכריחה אותך לנסות לפענח הרבה יותר מדי מוקדם, ודמות שאתה כבר מבין שזה בסדר שלעולם לא תבין עד הסוף מה הקטע שלה. וואי, אני מקווה שזה מובן.