מנמנם עם זאבים

1967. סין נמצאת בתחילתה של "מהפכת התרבות", השם המכובס שהעניק מאו דזה-דונג לתהליך ההחלה של הקומוניזם במדינה. במסגרת הפרוצדורה המקודשת נשלחים הסטודנטים צ'ן זן (שאופנג פנג) ויאנג קה (שואן דו) לכפר במונגוליה, שם הם אמורים לשמש מורים לקהילה של רועי צאן. אבל כמו שקורה בדרך כלל בתרחישים קולנועיים כאלה, זה דווקא המורה שמקבל שיעור לחיים: צ'ן זן מתוודע ליחסים המיוחדים שמנהלים הרועים עם הזאבים המונגוליים – זה זן של החיה, כן? לא שיוך אתני – ומאמץ בעצמו גור זאבים, כלומר מנסה לביית את הפרא. וכמו שקורה תמיד בתרחישים קולנועיים כאלה, מתברר שזה לא רעיון גדול להפר את האיזון העדין של המערכת האקולוגית-אגרונומית.

הדבר הראשון שקופץ החוצה מהמסך של "הזאב האחרון" הוא יופי אדיר. הבמאי ז'אן ז'אק אנו בחר לצלם את הסרט במונגוליה הפנימית, אתר ההתרחשות של הספר האוטוביוגרפי שעליו הוא מבוסס, ולבחירה הזאת יש תשואה ויזואלית כבירה. המצלמה של ז'אן-מארי דרוז'ו ממקסמת את המרחבים של ערבות העשב ועושה חתיכת פורטפוליו לזאבים, שהם חד-משמעית הגיבורים האמיתיים כאן (דרוז'ו עבד עם אנו גם בסרט הטיגריסים "שני אחים"; אם אתם עומדים לביים סרט חיות, זה הבחור שלכם).

אחרי שהאורות יידלקו אגלה שהדרך לכל היופי הזה נקנתה בייסורים: ההתעקשות על אתר הצילום האותנטי הכריחה את הצוות להתעמת עם תנאי מזג אוויר קשים ולהתנייד באמצעים לואו-טקיים; ז'אן ז'אק אנו נאלץ לקבל ממשלת סין אישור מיוחד רק כדי להיכנס למדינה, זכות שניטלה ממנו לאחר צאת סרטו "שבע שנים בטיבט" (התשובה בגוף השאלה. טיבט היא נושא מוקצה בפוליטיקה הסינית); והמטורלל מכולם הוא סיפור הזאבים. כחלק מהאג'נדה האותנטית הוחלט מראש להשתמש בזאבים מונגוליים אמיתיים, ועל מנת שהכוכבים לא ינשנשו את שחקני המשנה, ההפקה פשוט גידלה אותם מאפס. ארבע שנים הושקעו בגידולם ואילופם לפני שהחלו הצילומים. כשקראתי את פיסת הטריוויה הזאת, המחשבה הראשונה שלי הייתה "וואו". השנייה הייתה "ארבע פאקינג שנים, לא יכולתם לאלף גם תסריטאי?".

הבמאי שצעק "זאב" 

לא קראתי את "טוטם הזאב" מאת לוּ גִ'יאַמִין (על העטיפה כתוב גִ'יאַנְג רונְג, שמו הספרותי), ואני חייב לומר שהסרט המבוסס עליו לא עושה שום חשק לדפדף בו. ראשית, למרות שהספר מוגדר "אוטוביוגרפי למחצה", נראה לי שאני יודע באיזה חצי יושב הקטע של סיפור על זאבים שגרים עם כבשים עד שחטא של האדם הורס להם את האוטופיה. כאילו, קאם און. שנית, אני חושד שזאבים אמיתיים זה דבר שיותר מעניין לראות מאשר לקרוא.

בחזרה לסרט, ככל שנקפו 121 הדקות גיליתי שחוויית הצפייה ב"הזאב האחרון" מתנקזת לכדי שלוש מילים: לא אכפת לי. לא אכפת לי מהדמויות האנושיות, שאינן מובחנות בשום אופן - ההבדל העיקרי בין הסטודנטים הוא שאחד מהם מגדל זאב והשני לא, והדבר המעניין היחיד באשר לצלע הנשית הדומיננטית הוא שקוראים לה גָזְמה (אנקניים רגצ'ה) וזה גורם לך לתהות מה הקטע. לא אכפת לי גם מהזאבים, שבסופו של דבר הם חיות טרף שאתה לא רוצה לפגוש בערבה אפלה. ובעיקר לא אכפת לי מה יקרה בסוף, כי כל כך ברור מה יקרה בסוף.

ז'אן זא'ק אנו ביים בעבר משלים אקולוגיים – "הדוב", "שני אחים" ובמובן מסוים גם "ניצוץ החיים" – והוא צריך לדעת שיצירות כאלה נוטות לגלוש לקלישאת "האדם הרע מחריב את הטבע הטוב". עכשיו, מילא שזה מטרחן: לי באופן אישי קשה לספוג מסרים כאלה בסרט שהתקציב שלו הוא 40 מיליון דולר ושעושה שימוש מסיבי באפקטים ממוחשבים (כי יש גבול למה שאפילו זאבים מאולפים יכולים לעשות) ובתלת ממד (כי זה מגניב). כצופה, כאדם, אני מעדיף לשבת ולפהק באולם קולנוע ממוזג מאשר לנסות לשרוד את מהפכת התרבות בערבה המונגולית. אקולוגיה זה חשוב, אבל ציוויליזציה זה נוח. אז אנא.

טוב, זאת כבר האג'נדה האישית שלי. אבל את השורה התחתונה אני משתדל לנסח ביושבי כמבקר קולנוע נטו: אתה יודע שהסרט שלך בצרות כשהדבר הכי מעניין בו זה לקרוא איך עשו אותו.

בשורה פוסט-תחתונה אני חייב מילה לשילוב בין ז'אן ז'אק אנו כבמאי וג'יימס הורנר המנוח כמוזיקאי: הגם ששיתוף הפעולה הזה מוכיח את עצמו בפסקול עשיר ואפקטיבי, הוא רק גרם לי להתגעגע לעבודה המשותפת הראשונה שלהם, "שם הוורד". הורנר, שמת בשנה שעברה בגיל 61, כישף שם נעימות שמלוות אותי מהצפייה הראשונה בגיל 12 ועד היום. אני מקווה שלפחות אנו יבדל"א עוד ייזכר שחוץ מזאבים ודובים וטיגריסים וכיו"ב הרצאות אקולוגיות משמימות, יש לו יכולת מוכחת לעשות סרט אדיר שמתרחש בטבע האנושי.