אמונה שלמה

מצד אחד, "לעבור את הקיר" הוא סרט שובה לב. זה סיפורה של מיכל (נועה קולר), שחזרה בתשובה לפני 12 שנה ועוד לא מצאה חתן. כשמאחוריה שובל של ניסיונות שידוך כושלים ובדרך כלל גם משפילים, היא מוצאת סופסוף את האחד – אבל כשהחתונה כבר בשלבי פרה-פרודקשן מתקדמים, ההוא מקבל רגליים קרות וחותך. עכשיו, בהחלטה של רגע שהופכת לאג'נדה חובקת-כל, מיכל מחליטה שהחתונה תתקיים כמתוכנן. "קטן על אלוקים להמציא לי חתן", היא אומרת במשפט המכונן של העלילה ויוצאת למרוץ חיפוש פרטנר נגד הזמן.

אמרתי שובה לב, והתכוונתי בראש ובראשת למיכל הדמות ולנועה השחקנית. הבמאית-תסריטאית רמה בורשטיין ("למלא את החלל") כתבה בחורה קצת מטורללת ומאוד עקשנית, קצת אבודה ומאוד נחושה, וקולר – טוב, מזל שאני כותב את השורות האלה אחרי שהיא זכתה גם בפרס אופיר וגם בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הסרטים בחיפה. מזל כי – גילוי נאות – לנועה קולר יש יותר שעות אמבטיה עם הבת שלי ממני, ואחרי הפרסים האלה אתם לא צריכים להסתמך על דעתי המשוחדת שמדובר בתצוגת משחק פשוט פנומנלית. בידיים (ובקול, ובעיניים) של שחקנית פחות מדויקת, מיכל הייתה יכולה לצאת סמרטוט מוחלט או משוגעת על כל הראש בלי לשנות ולו רפליקה אחת שכתבה לה בורשטיין. במיכל של קולר אתה מתאהב - אני לפחות התאהבתי - והקרדיט כאן נחלק פיפטי-פיפטי בין היוצרת למבצעת.

בכלל, כמו כל דרמה קומית, הסרט הזה הוא משחק עדין מאוד של איזונים ובלמים. בהקשר הזה צריך לצל"ש את העורכת יעל חרסונסקי, שלעבודה שלה יש חלק עצום ביצירת הבאלאנס המדובר; ככלל אצבע, מאחורי סרטים קרוס-ז'אנריים שעובדים היטב תמצאו ברוב המקרים עורך שיודע את העבודה. זה כמעט בלתי נמנע.  וצריך לתת מילים טובות גם לעמוס תמם, שמצליח לייצר יחס הפוך לחלוטין בין דקות מסך (ספורות) להשפעה על הטון של היצירה כולה (עצומה). ואחרי כל זה -

מצד שני, "לעבור את הקיר" הוא סרט נורא מקומם. כאדם חילוני, עצם הרעיון של שידוך הוא זר ומוזר, אם לבחור את מילותיי בזהירות; אבל גיבורה שזכות הקיום שלה מסתכמת בהצלחת השידוך, שמדד הכישלון-הצלחה שלה בחיים נשען כולו על חתן שיהיה או לא יהיה - זה כבר מוציא מהדעת החילונית-ליברלית כשאתה (או לפחות כשאני) עוצר רגע וחושב על זה.

אני כותב את הביקורת הזאת שלושה ימים אחרי שצפיתי בסרט. ביום הראשון ניסיתי להבין איך הצלחתי ליהנות כל כך מיצירה שאמורה לעצבן אותי, בשני שברתי את הראש על השאלה איך אני כותב על הבעיה שלי עם הדמות של מיכל בלי שאואשם במה שמכונה הסגברה – אחרי הכל, האישיו כאן  הוא פמיניסטי לא פחות משהוא תיאולוגי – ורק הבוקר הסתדר לי השכל, כי

מצד שלישי, "לעבור את הקיר" הוא בכלל לא סרט על כלה נטולת חתן. זה סרט על משבר אמונה, וכשקוראים אותו ככה הוא ההפך ממקומם. הוא מקסים.

שלושה מפתחות גלויים למדי משכנעים אותי שזה הסיפור פה. הראשון הוא הפיתוי, שמיוצג כאן פעמיים – הן על ידי נחש (מיכל מתפרנסת מתפעול של פינת ליטוף ניידת) והן על ידי ברנש. את האחרון מגלם עוז זהבי, ואני לא חושב שזה מקרי שדמותו – מוזיקאי חילוני-מתחזק - עושה את הכניסה שלה בדיוק ברגע המפתח השני: סצנה אדירה, פשוט אדירה, שבה מיכל מתייפחת על קברו של רבי נחמן מברסלב ומאשימה את עצמה בשקר. "אני לא מרגישה אותך", היא אומרת ומשאירה לנו להחליט את מי היא לא מרגישה – הרב או הערכאה הדתית הגבוהה יותר. המפתח השלישי הוא הרגע שבו הרבי המאוד חי של מיכל עושה לה נו-נו-נו לאמור, "מה שאת עושה נקרא 'לסמוך על הנס'".

אני לא יודע למה נדרשו לי 72 שעות לחבר את הנקודות, אבל משהתחברו אין להפרידן. זוכרים איך חניבעל לקטר מתעצבן על קלריס סטרלינג כשהוא שואל אותה מה עושה הפסיכופט באפלו ביל והיא עונה "הוא רוצח נשים"? "לא! זה מקרי", עונה הפסיכיאטר/פת, ואני חושב שזה תופס גם למקרה שמישהו יענה ב"היא מחפשת חתן" לשאלה מה עושה מיכל. גם זה מקרי, או כמעט מקרי; מה שהיא עושה זה מחפשת סיבה להאמין. ליתר דיוק, סיבה לא לעשות רוורס מכל עניין התשובה אל אזורי השאלה.

דרך הפריזמה הזאת, הכל נופל למקום בסרטה השני של רמה בורשטיין. הנחש, הברנש, השידוך, הסוף (שלא אומר עליו מילה) וגם עצם הבחירה בדמות של חוזרת בתשובה – שמהדהדת את הביוגרפיה של בורשטיין עצמה, אבל בעיקר הופכת את מבחן האמונה של מיכל לקשה מאוד, כמעט קשה מנשוא. הרי היא כבר הייתה בצד השני. 

אני אפוף לאונרד כהן בשבועות האחרונים, והמהלך של מיכל מעלה בדעתי את יצירת המופת שלו Waiting for the Miracle: "חיכיתי יום וליל", כותב-שר כהן, "לא שמתי לב לזמן וחיכיתי מחצית חיי". כנראה שזה ההבדל בין כהן, יהודי מאמין אך מלא ספקות, לבורשטיין: גם היא כתבה-ביימה בחורה שמחכה יום וליל, אבל אצלה זה לא נגמר ב"המאסטרו אומר שזה מוצרט אבל זה נשמע כמו מסטיק". לא, אצל בורשטיין זה נגמר באמ-אמא של למצוא את האמת.