מזמן לא היה סרט שגרר ביקורות נלהבות כמו "האיש מהחלומות". אני מתכוון בראש ובראשונה לפיד הפרטי שלי, שבאופן טבעי מוצף מבקרי קולנוע ועכברי קולנוע. שם נצפה יעף מובהק על הסרט בכלל, ועל ההופעה של ניקולס קייג' בתפקיד הראשי בפרט. גם במבט-על זה נראה מלהיב: 91% (מתוך 100, כן? כי שום דבר לא מובן מאליו בימינו) במדד המבקרים של Rotten Tomatoes. מצד שני, הצופים קצת פחות התחברו - גולשי IMDb העניקו לו דירוג של 7.2 (מתוך 10, כי כאמור), מכובד אבל לא בשמיים. כך או כך, הסתערתי על הסרט בהזדמנות הראשונה - והדבר הראשון שעליי לומר הוא שאני עם הצופים. הדבר השני, שנראה הולם במיוחד לאור העובדה שקייג' יהיה בעוד שבוע בן 60, הוא ש"האיש מהחלומות" הוא אלגוריה מושלמת לקריירה של מי שנולד ב-7 בינואר 1964 בשם ניקולס קים קופולה.
במרכזו של "האיש מהחלומות" נמצא רעיון שקשה לעמוד בפני קסמו: מה אם האיש הכי סטנדרטי שפגשתם, פרופסור דהוי לביולוגיה בשם פול מתיוס שלא מצליח לעניין אפילו את הסטודנטים שלו וסובל ממקרה קשה של חוסר תשומת לב מצד העולם כולו, מתחיל פתאום - ובלי שום סיבה מובנת - להופיע בחלומות של המון אנשים רנדומליים? מה זה עושה לו, לאשתו האוהבת אך המפוכחת (ג'וליאן ניקולסון), לבנותיו המתבגרות, לסביבתו - והנעלם הגדול מכל, לחברה שהופכת כל קוריוז לוויראלי?
לבמאי-תסריטאי-עורך הנורבגי כריסטופר בורגלי יש כמה תשובות מעניינות לשאלות הללו, אלא שרוב התשובות הן חלקיות מאוד או שרירותיות, וממילא המעניינות מביניהן מרוכזות בשליש הראשון של הסרט. בשלב המוקדם הזה צצה גם אנלוגיה שנדמה שהיא המפתח הגדול ליצירה כולה: מתיוס מציג לסטודנטים את השאלה איזו מטרה משרתים הפסים של הזברה, ומוביל אותם למסקנה שזאת הסוואה מחורבנת מול שאר העולם, אבל נהדרת להיטמעות בעדר. ואם ככה, אז כנראה ש"האיש מהחלומות" הוא בדיוק זה. סיפורה של זברה שתמיד נטמעה בעדר, ופתאום היא מתמודדת עם איך שהפסים שלה נראים בכל מקום אחר.
אבל זהו, שלא ממש. כלומר, הסרט לא באמת מתחייב למטאפורה הזאת, ומה שמתחיל כטרלול מקסים מתבחבש בסופו של דבר לכדי יצירה קטנה מסך חלקיה - כמה וכמה סצנות נפלאות, עבודת עריכה פשוט מושלמת (ומאוד מושכת תשומת לב, דבר שרוב מוחלט של המרצים לקולנוע יגידו לכם שהוא דווקא סממן של עריכה רעה), אבל גם הרגשה בלתי נמנעת של פספוס, של משהו ש*כמעט* היה ממש גדול. שכאילו אומר משהו נבון על מחיר התהילה, רק שלא ברור מהו; שכאילו מייצר אמירה סאטירית על ויראליות ועל תרבות הביטול, רק שלא ברור מהי. גם ההופעה הבאמת מצוינת של קייג' לא מצליחה לבטל את התחושה הזו - ואם כבר מדברים, אז כמה מילים על חתן השמחה.
קייג' התחיל מעניין, הכי מעניין שיש. כצעד ראשון היה הוויתור המיתולוגי שלו על שם המשפחה של הדוד המפורסם, פרנסיס פורד קופולה (מה שלא מנע מקייג' להופיע בתחילת דרכו בסרטים שקופולה ביים, כמו "מועדון הכותנה", "ראסטי ג'יימס" ו"להתחתן שנית"). את הקפיצה הגדולה שלו הוא עשה בתפקיד שלטעמי היה ונשאר השלם והמושלם ביותר שלו, האופה קטוע היד רוני קמררי בקומדיה הרומנטית הנהדרת "מוכת ירח". באותה שנה, 1987, הוא הופיע גם ב"בייבי אריזונה" של האחים כהן והפך בעת ובעונה אחת להבטחת ענק הן במיינסטרים של הוליווד והן במחוזות הקולנוע האמנותי.
אני לא מנסה לומר שהקריירה של קייג', כמו "האיש מהחלומות", הגיעה לשיאה בשליש הראשון שלה: זה אומנם נראה ככה כשבחר פתאום בסרטי אקשן ("קון אייר", "הפריצה לאלקטרז") דווקא אחרי האוסקר שקיבל על "לעזוב את לאס וגאס" ב-1995, אבל קייג' הרי חזר לפורמה של שחקן-שחקן בתפקיד הראשי הכפול והנהדר ב"אדפטיישן", בסרט האימה הלא-מוערך-דיו "מנדי", ב"פיג" המופתי ובמובן מסוים גם ב"משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק", שם גילם את עצמו בחן רב שפיצה על כשלים אחרים בסרט.
באמצע היו ההסתבכויות הכלכליות-משפטיות המפורסמות של קייג', שהצליח לאבד עשרות מיליוני דולרים בגלל השקעות מטורללות (למשל רכישת 15 אחוזות בשנתיים, החזקה של צי יאכטות, קניית "הבית הכי רדוף רוחות באמריקה" וסיפור באמת ביזארי של רכישת גולגולת דינוזאור ברבע מיליון דולר מול תחרות עיקשת מצד לאונרדו דיקפריו). תוסיפו תביעות הדדיות עם מנהל עסקי לשעבר, וחקירה של רשויות המס בארה"ב, ותקבלו את השלב בקריירה שבו קייג' אמר "כן" לכל סרט שהציעו לו רק כדי לחלץ את עצמו מפשיטת רגל, לרבות סרטים שהופצו ישירות במהדורות ביתיות.
אני מציע להתעלם מכותרים כמו "Kill Chain", "211" וכיו"ב דברים שנעשו כדי לשלם חשבונות - כי נסיבות, וכי אני ממילא מאמין שאמן נמדד על סמך המיטב של יצירתו ולא על סמך המירע. אלא שדווקא כאן מתגלה הדמיון בין השחקן המוכשר הזה לסרטו החדש, כי סביב שניהם יש וייב של כמעט.
קייג' היה כמעט שחקן דרמטי בקליבר של הגדולים באמת. הוא היה כמעט הצעיר המיוסר המושלם אה-לה ג'יימס דין, כמעט כוכב אקשן מהקליבר של ברוס וויליס, כמעט האיש למשימות מטוררלות כמו חואקין פיניקס, כמעט השחקן שנטמע לחלוטין בדמות כמו דניאל דיי לואיס. קייג' באמת עשה תפקידים מצוינים תחת כל הכובעים, אבל בסופו של דבר לא נרשמה לזכותו אף הופעה באמת פנומנלית - אף ברנדו ב"הסנדק", אף דה נירו ב"השור הזועם", אבל גם אף הופקינס ב"שתיקת הכבשים" ואף הנקס ב"פורסט גאמפ". אולי בגלל זה הוא מזוהה יותר מכל לא עם תפקיד כזה או אחר, אלא עם המלט-דאונים המפורסמים שלו, קטעי ה"קייג' מאבד את זה" שראינו בכל כך הרבה סרטים ואחר כך בממים ברשתות. אין בזה שום דבר רע, אבל נו. ממים.
מי שהיה הבטחה כפולה של סרטי ארטהאוס ומיינסטרים הוליוודי קיים אותה בסופו של דבר. הוא רק לא הצליח ליישר קו עם הפוטנציאל של עצמו. כמעט תמיד נשאר מעניין, לכל הפחות חידתי, אבל אף פעם לא הוציא מאיתנו - או לפחות מהח"מ - את הוואו שנראה שמסתתר בו. בול כמו "האיש מהחלומות".