לקראת סוף השליש הראשון של "חדר משלו", אחרי שכל הכלים העלילתיים סודרו על הלוח, אמרתי לעצמי שהסרט הזה בטח מבוסס באיזשהו אופן על חייו של הבמאי-תסריטאי, מתן יאיר ("פיגומים"). אילו קראתי עליו מראש הייתי יודע שיאיר עיבד כאן את הספר של עצמו, שיצא בשם זהה בשנת 2009, וששתי היצירות הן אכן אוטוביוגרפיות במידה רבה; אבל לא ידעתי, כי אני משתדל ללכת לסרטים עם מינימום מידע מוקדם.
באותה נשימה ומאותה סיבה, אני מאמין שביקורות קולנוע רצוי לקרוא לאחר הצפייה ולא לפניה. וזה קצת אירוני, כי נדמה לי שדווקא "חדר משלו", שעלה בסוף השבוע לאקרנים, הוא היוצא מן הכלל. בעצם משני הכללים, כי לדעת שהוא מגולל את סיפורו של היוצר – ולשמוע לפחות פרשנות אחת לאופן שבו הסיפור הזה נבנה – עשוי למנוע את התסכול המסוים שאני חוויתי לרוב אורכה של הצפייה בסרט.
גלעד לדרמן מגלם את אורי, תיכוניסט שהוריו החליטו לפרק את החבילה. המצב בבית הוא כזה שאמו של אורי (ירדן בר-כוכבא) ישנה איתו בחדר, אבל גם זה לא מונע מאביו (ישראל ברייט) לעזוב יום אחד בלי להשאיר כתובת או מספר טלפון. לצד כל ההתרחשויות האלה מפתח אורי אובססיה לשואה בכלל ולמסע השכבתי אל המחנות בפרט, מה שמכניס אותו למסלול של התקרבות אבל גם התנגשות עם רכז השכבה (דרור קרן); כל זה קורה כשהגיבור מזומן לצו ראשון ולקב"ן, מפתח דאגות וחרדות בנוגע לתפקוד שלו בצבא, ומנסה איכשהו למצוא תשובות אצל אחותו החיילת (נטע רוט), שמצדה עסוקה יותר בעשיית כמה שיותר סקס עם בן הזוג שלה.
אני חושב שהתקציר ממחיש את הבעיה, והיא אופיינת לסרטים שמבוססים על דברים שקרו כי "ככה זה היה בחיים" זאת תשובה בעייתית מאוד לשאלה למה זה ככה בסרט: "חדר משלו" הוא מקרה קלאסי של תפסת מרובה. בסך הכל 81 דקות, ובמהלכן מאתגר אותנו יאיר עם טראומת השואה, רמז להלם קרב (אבא), חיפוש אחר דמות אב חלופית, יחסים סימביוטיים במובן המשונה של המילה (אמא), סקרנות מינית והאתוס הצה"לי. איך כל זה נדבק? ולמה?
אל תטעו: "חדר משלו" לא נופל לרגע לרגעים מביכים. הוא אוסף של כמה וכמה סצנות נהדרות (חכו לרגע שבו אורי מקריא טקסט בטקס יום השואה בבית הספר), חלקן ממש מצחיקות (חכו למלמול "כל הזמן מתקלחים") ואחרות מעוררות מחשבה – אלא שלפחות במקרה של הח"מ, המחשבה הייתה במקרים רבים מדי "מה קשור", ובאחרים – שוב רבים מדי – "אוקיי לא הבנתי".
היחסים של אורי ואמו אינם מפוענחים עד הסוף, או בכלל. דמותה של האחות אינה תורמת דבר להתפתחות העלילתית או הנושאית. ההתמקדות של יאיר בג'וב החדש של האמא בתחום הטניס התחרותי ממש תמוהה, ומה שבעיקר עורר בי תהיות הוא החיבור בין מה שקורה בביתו של אורי לסיפור המתמשך שלו עם זכר השואה. והנה אני מתחבר לפתיח של עצמי, כי רק בישורת האחרונה של "חדר משלו" הייתה לי הרגשה שהבנתי את המהלך הנפשי שניסה יאיר ליצור אצל הגיבור שלו: הנער הזה, שנוטה ממילא לחשיבה קטסטרופלית, בורח אל הקטסטרופה האולטימטיבית כדרך התמודדות עם שמיטת הקרקע מתחת לרגליו בחייו שלו. אהההה!
תראו, אני לא בטוח שהפרשנות שלי תקפה. היא גם לא פותרת את כל הבעיות התסריטאיות של הסרט (שלטעמי, אגב, פוגמות גם באופן שבו השחקנים מתקשרים החוצה את ההתרחשויות; היוצא מן הכלל הוא קרן, שפשוט לא מסוגל ביולוגית להיות פחות ממצוין). בכלל, לנתח יצירה בדיעבד ולהגיד "אה וואלה" זה תחליף מעט בעייתי לחוויית צפייה שלמה, מושלמת. אבל ראשית, כבר אמרתי – יש בסרט הזה מספיק סצנות מצוינות בשביל להצדיק את מחיר הכרטיס. ושנית, הפלוס המובנה ביצירה שמזמינה אותך לפענח אותה הוא משהו לחשוב עליו בדרך הביתה. וזה, אני בטוח שתסכימו, לא מעט.