אחרי "התבגרות" המופתי וטרילוגיית "לפני/אחרי הזריחה" המקסימה, "רוק בבית הספר" הענק ו"חיים בהקיץ" ו"סורק אפלה" הניסיוניים בקטע (בדרך כלל) טוב, ריצ'רד לינקלייטר לא צריך להוכיח כלום לאף אחד. רק הולם, אם כן, שהבמאי הטקסני מגיש עכשיו קומדיית פשע נונשלנטית בקיצון. "היט מן" שלו הוא האנטיתזה המושלמת לגישת גאי ריצ'י לאותו סוג של סרט, שאשכרה מבוססת על הזעה מרוב מאמץ - אלא שבאופן אירוני, "היט מן" המהנה והשנון היה יכול להיות סרט מצוין עם עוד מאמץ קטן.

זה סיפורו האמיתי בחלקו של גארי ג'ונסון (גלן פאוול, שהיה שותף לכתיבת התסריט), אדם שהתפרנס כמרצה לפסיכולוגיה וחלטר כחבר צוות ביחידה משטרתית שעסקה תכלס במבצע עוקץ: היא יצרה דמות פיקטיבית של רוצח שכיר ועצרה אנשים שהזמינו ממנו רציחות. יום אחד מקודם ג'ונסון ממש במקרה מעמדת המסייע לעמדת הפייק-רוצח, ומה אתם יודעים - האיש מגלה שהוא נולד לזה. בשיא הקלות זורמות ממנו דמויות של רוצחים שכירים מותאמי-לקוח, במשטרה מבסוטים והכל טוב. אלא שעכשיו, כמו בסרט פילם נואר של פעם, נכנסת האישה. קוראים לה מאדי מסטרס, מגלמת אותה אדריה ארחונה, ומרגע שהיא בתמונה הדברים מתחילים להסתבך.

"הוליווד היא מקום לא קל": גלן פאוול בריאיון ל-mako

115 דקות נמשך "היט מן", והפלוס-מינוס 30 האחרונות פשוט אדירות. קומדיית הפשע נהפכת לקומדיה של טעויות, הטוויסטים משובבי נפש, הקצב נהדר. הבעיה היא שבדרך לקליימקס הזה נכנס הסרט למצב שמזכיר יותר מכל את הקטעים האלה בסרטים המצוירים שהדמות רצה במקום כדי לפתח מהירות, ורק אז דופקת ספרינט. לא רק שהאקספוזיציה ארוכה מדי, אלא שהיא משום מה נמשכת לתוך המערכה השנייה: הסרט כבר מתביית על היחסים בין גארי למאדי, ולינקלייטר עדיין מתעקש להראות לנו קטעי "גלן פאוול עושה דמות של" כאילו שאנחנו בדקה העשירית. 

תראו, אפשר להבין את זה. אלה קטעים מצחיקים ברובם, מה גם שבאופן כמעט בלתי נתפס הם מייצגים נאמנה את סיפורו של ג'ונסון: במגזין טיים התחקו אחר עקבותיו וגילו שהוא הוגדר "הלורנס אוליבייה של השוטרים הסמויים". למעשה, כמה וכמה (וכמה) מהדמויות הביזאריות שמגלם פאוול היו אשכרה בארסנל של ג'ונסון האמיתי. אבל במבנה של הסרט זה עדיין פוגם, יוצר תחושה של "נו ו...". אז נכון שהישורת האחרונה מפצה על דקות הסטגנציה, ועדיין, "היט מן" לא מרוויח את תואר ה"אחלה סרט" שיצירות מסוגו שואפות אליו. מהצד השני של המטבע, הקטעים שמציגים את שיעורי הפסיכולוגיה שמעביר ג'ונסון לא מעניקים לסרט איזה עומק; התחושה היא שמכל הבחינות האפשריות, היצירה כולה הייתה רק מרוויחה מניכוי שליש בחדר העריכה. 

פאוול טוב, ורסטילי, מצחיק. ארחונה, שלא הכרתי, מצוינת לצדו, והכימיה ביניהם מחזיקה את הסרט. על הרבע האחרון כבר דיברתי, ונשאר רק לסכם: סרט מושלם, אבל פשוט מושלם לצפייה בסטרימינג. אבל לצאת בשביל זה מהבית? מה אני אגיד לכם. חם.