פעם, במגזין קולנוע אמריקאי שכבר לא קיים, קראתי ביקורת (על השד זוכר איזה סרט) עם שורה תחתונה מושלמת: "זה אחד מאותם סרטי 'אכול את התרד, זה טוב בשבילך'". זה בדיוק מה שחששתי מפניו כשנחשפתי לשמו, לכרזתו ולטריילרו של "המשלחת", שנראים כולם כהכנה לסרט חמור סבר וכבד-ראש שעוסק במשלחות של תלמידי תיכון ישראלים לפולין – בדגש על *עוסק*, מפני שסרטי "אכול את התרד" תמיד עוסקים בדברים במקום לספר סיפורים, מעבירים מסר במקום ליצור רגש.
ובכן, אשכרה לא יכולתי לטעות יותר: "המשלחת", שעולה לאקרנים בסוף השבוע, הוא סרט רחב לב שמבוים ביד קלה ולגמרי מספר סיפור - ספציפית על שלושה תיכוניסטים וסבא אחד - בעודו מטפל במסע אל המחנות כחלק מחוויית ההתבגרות בכלל וההתבגרות הישראלית בפרט. סרט שלרגע לא מידרדר לדידקטיות או לתחושה של חשיבות עצמית, וסרט נהדר. פשוט נהדר.
יואב בבלי הוא עומר, AKA "פריש", שיוצא לפולין מלווה בסבו ניצול השואה, יוסף (עזרא דגן). פריש הוא החבר הכי טוב של עידו (לייב לב לוין), ושניהם מחוברים בטבור לניצן המכונה ניצ (נעמי הררי). אבל זאת כיתה י"א, וכלום לא הולך בלי דרמה, אז החברות המשולשת נבחנת על כמה וכמה רקעים – החל ברגשות של ניצן כלפי עידו, עבור בזוגיות המשונה של האחרון עם נערה בשם לירון (ליהיא ברוך) וכלה ברגשי הנחיתות של פריש, שהסיטואציה מדגישה את תחושת האאוטסיידריות שהוא בא איתה מהבית. אאוטסיידריות וחרמנות, עניין שבישורת האחרונה מניע תת-עלילה עצמאית.
בתוך כל הנ"ל, קרי הדברים שבאמת חשובים לילדים בני 17, שזורים הביקורים במחנות – ואלה נראים כמו שהם נראים, בלי פתוס מיותר ובלי חארטות שאינן במקומן. חלק מהמקומות ומהסיפורים מעוררים אצל הצעירים והצעירות תגובה רגשית, אחרים מעוררים רק מבוכה; יש מי שאוכל סרטים על זה שהוא לא מצליח לבכות, ויש מי שמתמודד עם הכל במעין מרד זוטא בהנצחה הקיימת. בסופו של דבר, "המשלחת" מציג את זה כמו שזה: חוויה מעצבת, אבל לא תמיד בגלל המחנות; חוויה חשובה, אבל לאו דווקא בגלל שהיא הדבר הנכון או הרצוי בגיל הזה; וחוויה שמטשטשת כל גבול בין האישי ללאומי, שמנציחה תודעת קורבן ותחושת רדיפה כשהן במקומן וגם כשלא.
בישראל מתעורר מעת לעת ויכוח על הצורך ועל ההיגיון במסעות לפולין, ואני חושב שאם תכריחו אותו, אז "המשלחת" יגיד לכם שאין הרבה היגיון בהשלכת בני נוער מוכי הורמונים למצב שאין להם כלים רגשיים להתמודד איתו – אבל כמו שהסרט הזה לא אומר לאף אחד לאכול את התרד שלו, ככה הוא גם לא אומר לא לאכול. הוא לא "נגד" המסעות; הוא רק מציג אותם כמו שהם, על מה שבאמת קורה בהם וגם על מה שלא. בכלל, "המשלחת" אינו סרט שואה או סרט זכר-שואה אלא סרט התבגרות, תת-סעיף סרט מסע. מהבחינה הזאת יש לו יותר מהמשותף עם "יורוטריפ" מאשר עם "בגלל המלחמה ההיא", ולא חלילה מתוך זילות של השואה או של זכרה, אלא מתוך מה שנראה כהחלטה מאוד מודעת לספר את הסיפור הזה כמו שהוא נחווה. לא כמו שמשרד החינוך אוהב לחשוב עליו.
נורא נורא אהבתי את "בית בגליל", יצירת הביכורים של אסף סבן, ו"המשלחת" הוא מימוש מושלם של ההבטחה ההיא. כתסריטאי יצר סבן סרט מצחיק ומרגש, עדין ונבון, שנוגע באישיוז הכבדים בלי לדרוך על אף מוקש ובלי ליפול לתוך שום מלכודת – וחוץ מזה, האיש העמיד כאן דיאלוג אחרי דיאלוג בשפה שהיא פשוט בול. תאמינו לי, אני כותב את זה כאבא לבת 18: סבן, מן הסתם תוך קשיבות לשחקנים שלו ואני מניח שבשילוב לא מעט טכניקות אלתור, יצר כאן קפסולת זמן מושלמת של העברית על פי בני דור ה-Z. זה לא דבר פעוט בהינתן שבגדול זאת חייזרית מדוברת.
הנוחות שבה השפה מתגלגלת על השפתיים היא חלק מההישג הגדול ביותר של סבן: בימוי שחקנים, ועוד צעירים וחסרי ניסיון, שנוגע בשלמות. בפסטיבל הקולנוע ירושלים זכה "המשלחת" בפרס התסריט ובפרס האנסמבל, ושתי הזכיות הן פגיעות בול; בבלי ולוין מצוינים, הררי גונבת כל סצנה בהשתתפותה ובכלל נראית אחרי הסרט הזה כמו הדבר הגדול הבא, אבל העיקר הוא החיבור בין כולם, הכימיה, האנסמבל. זה מה שמאפשר גם לליהיא ברוך עם התפקיד כפוי הטובה שלה, ולאלמה דישי בתפקיד המשמים-על-הנייר של המחנכת, פשוט לזרוח.
אני לא יודע למה הקמפיין השיווקי של "המשלחת" נראה כמו שהוא נראה; אני אפילו לא יודע אם תחושת הכובד שמלווה אותו היא עניין של החלטה מודעת, ובשם ההגינות – ייתכן שהרושם הזה נוצר רק אצלי. כך או כך או כך, אל תתנו לזה להרתיע אתכם. מבחינתי מדובר ביצירה שחולקת עם "שבע ברכות" את פרס "הדבר הכי טוב שהקולנוע הישראלי נתן לנו מאז הקורונה", ובאחד מסרטי השנה. איזה יופי של דבר עשית, יא אסף.