אוקיי, נכון: ב"שומר הברים" יש כמה סצנות מטופשות אפילו בסטנדרטים של סרט מכות, אחת מהן – נשבע שאני לא ממציא את זה – בהשתתפות תנין. נכון גם שהבכורה הקולנועית של לוחם ה-MMA וסלב-העל קונור מקגרגור מאכזבת למדי, ונכון שהסרט הזה לא שייך לפסגת הפילמוגרפיה של הבמאי שלו, דאג לימן, מי שהביא לנו בין השאר את "זהות במלכודת" (סרט ג'ייסון בורן הראשון, כן?), "מר וגברת סמית'" (לא הסדרה המצוינת, הסרט המצוין) ו"קצה המחר". אבל יא אללה, אני לא זוכר מתי נהניתי ככה. כלומר, ספציפית *ככה*.
רשמית הוא מוגדר reimagining, שזה בהוליוודית "לא רימייק, למה אתם ישר אומרים רימייק", אבל תכלס זה רימייק של "שומר הברים" מ-1989 בכיכובו של פטריק סווייזי. ג'ייק ג'ילנהול הוא דלטון, לוחם זירה לשעבר וסוג של באונסר-על בהווה, שנקרא לטהר פונדק בפלורידה ממערום של טיפוסים שליליים שעושה בו בלגנים. בשלב מסוים נעשה די ברור שבעלת הבית, פרנקי (ג'סיקה וויליאמס), לא מספרת לדלטון הכל על הסיבות לאלימות במקום, אבל בשלב הזה דלטון כבר מושקע רגשית – גם בצ'רלי (האנה לאב לנייר), נערה שעובדת בחנות ספרים מקומית, ובעיקר ברופאה בשם אלי (דניאלה מלשיור), שמטליאה כמה חבר'ה שדלטון מפרק ומוצאת את עצמה נסחפת אחרי הזר שהגיע לעיירה.
כן, זה בדיוק זה, והתסריט של "שומר הברים" דואג להגיד לנו את זה ממש במילים מפורשות: מדובר במערבון. עיירה תחת איום, זר שנקרא להציל את המצב ומהר מאוד נעשה מעורב רגשית, נבל שלא רואה בעיניים. סוסים אין אומנם, אבל במקומם יש אופנועים, ולתחושתי העיקר באנלוגיה הזו הוא שנזכור שאנחנו בטריטוריה של מיתולוגיה קולנועית – ואם הרפרנס למערבון לא מספיק, אז הדבר האשכרה הראשון שמישהו אומר על דלטון הוא ש"יש לנו כאן גיבור-על". עכשיו, נחסוך לעצמנו את הנאום על כך שגיבור-העל ירש את האקדוחן בכל מובן אפשרי, ונתמקד בעיקר: "שומר הברים" אומר לנו על עצמו שהוא לא אמור להיות אמין במובן של מציאותי או אפילו סביר; שהוא מיתולוגיה. וככזה הוא פשוט כיף לא נורמלי.
לימאן, שיהיה בריא, הוא במאי פשוט מושלם לסרטים כאלה. יש לו חוש הומור נהדר – הרכיב האחד שהסרט הזה היה פשוט קורס בלעדיו – וטאץ' נפלא לבימוי אקשן, שכאן מתבטא בראש ובראשונה בהחלטה להכניס את המצלמה ללב העניינים, ללב המכות. הצלם הנרי ברהאם – לדעתי לא במקרה בוגר זיכיון "שומרי הגלקסיה", ההכלאה הכי מובהקת שיש בין מערבון לסרט גיבורי-על – גורם ל"שומר הברים" להיראות כמו משחק יריות בגוף ראשון, אבל לא כמניירה. זה פשוט כלי שמשמש מעת לעת את לימאן וברהאם כדי למקסם את הפאן של המכות, ובאמת שהסרט הזה הוא בראש ובראשונה קונצרט של "ויך בהם". איזה עונג, איזו זריקת טסטוסטרון.
ג'ילנהול עבר מטמורפוזה גופנית מפומפמת, תרתי משמע, כדי לגלם את התפקיד הזה. זאת לא בדיוק פסגת הקריירה שלו, על מקגרגור בתפקיד הבריון בשירות הנבל כבר דיברתי, ובכלל – מלבד לנייר הצעירה, ש"שומר הברים" עשה לי חשק לראות עוד הרבה ממנה, לא מדובר באבן דרך בתולדות המשחק-מול-מצלמה. אבל רבאק, למה שזה יהיה? הסרט הזה הוא פורקן אגרסיות נטו, אסקפיזם מסוג מאוד מסוים, ובואו נקרא לילד בשמו – גם סרט גברים במובן הישן והטוב, או המיושן והרע, תלוי מאיפה אתם צופים בו.
תראו, אני גבר בן 50. אני לא יכול לצפות ב"שומר הברים" במנותק מזה – משני המרכיבים של זה, תכלס – ובעוד שאני מאוד מבסוט מסילוק של אלמנטים פגומים שכיכבו בסרט ב-1989, בראש ובראשונה ציצים נטולי הקשר או הצדקה, אני מבסוט לא פחות מזה שקיבלתי סרט בנים כמו פעם. כבר לא עושים אותם ככה, אומרת הקלישאה, אבל האמת היא שבהוליווד כבר לא עושים אותם, נקודה. והחלק של ככה – הבימוי היצירתי, הצילום הנהדר, ההומור שמפצה על כל דבר לרבות התנין – זה בכלל בונוס.
אז ממליץ, קיצר. ממש ממש ממליץ. אבל גם חייב להודות שאולי במקרה הזה אני פסול לעדות. משוחד. סובל מהרעבת טסטוסטרון חמורה מכדי לשפוט את המכלול (ותראו למעלה את הציונים של הסרט בשאר העולם, אפרופו שיפוט ומכלול). אז אל תגידו שלא אמרתי.