בשלב הנוכחי בקריירה שלו, ניקולס קייג' הוא מם. גיפים שמנציחים את מיטב המלט-דאונים שהפכו לסימן ההיכר הקולנועי שלו, זה מה שנשאר מהשחקן בן ה-57 שזכה באוסקר על "לעזוב את לאס וגאס", היה מועמד על "אדפטיישן" ונשדד לאור היום כשאפילו לא היה מועמד על "מוכת ירח" ועל "אנשי המזימות". קייג' הביא את זה על עצמו: האיש בזבז בחייו כסף רב כל כך על שטויות מגוונות כל כך, מצי של תשעה רכבי רולס רויס ועד גולגולת גנובה של דינוזאור ב-250 אלף דולר - שבסוף הוא נאלץ "לשחק בסרטים על ימין ועל שמאל כדי להחזיר את חובותיו". כך, במילים האלה, דווח בשנת 2017 ב-CNBC.
ואכן, ימין ושמאל. הפילמוגרפיה העדכנית של קייג' כוללת בעיקר כותרי "הישר לווידאו" ביזאריים כמו מותחן האקשן "Kill Chain", מותחן האקשן "Running with the Devil" ואופרת הרוק - סתם, מותחן האקשן - "211"; מדי פעם הוא מנגן כינור שלישי-רביעי בהפקה מכובדת, כמו תפקיד הקול שעשה ב"ספיידרמן: ממד העכביש", אבל רובו ככולו בי-מוביז, שלא לומר אותיות חמורות יותר. רק מה, מי שעושה כל כך הרבה סרטים (וקייג' הופיע בלא פחות מ-23 מאז אותו דיווח של CNBC לפני ארבע שנים) נדון ממש סטטיסטית ליפול מדי פעם על אחד טוב ממש. לאחרונה זה קרה לקייג' עם סרט האימה המצוין "מנדי" מ-2018, והנה זה קורה לו שוב עם "פיג" ("Pig") - סרט שהייתה לי הרגשה טובה בקשר אליו ועדיין הצליח להפתיע אותי, הרבה בזכות הופעה של קייג' שמזכירה כמה גדול הוא יודע להיות.
קייג' הוא רובין או בקיצור רוב, אדם שמתגורר בלב יערות אורגון עם חזירה שאולפה לאתר פטריות כמהין. הלקוח העיקרי שלו אמיר (אלכס וולף), דוש מסצנת המסעדנות של פורטלנד שבבירור לא סובל את אורח החיים של רובין אבל מאוד אוהב את הפטריות שלו. כל זה מחזיק בדיוק עד לרגע שהחזירה המדוברת נעלמת - עזבו נסיבות - והשניים, המתבודד התימהוני ובן העשירים דורש הסטירה, יוצאים ביחד לחפש אותה.
ייאמר מיד: זה לא "ג'ון וויק", לא "הרעים פגעו בחיית המחמד שלו ועכשיו וואי וואי מה יהיה". "Pig" אינו סרט נקמה בשום אופן; אם כבר - ואני נשבע שלא הייתי מידרדר למשחק המילים הזה אלמלא זה היה פשוט ככה - הוא סרט נחמה.
אין שום דבר מיוחד ביצירות שמציעות גאולה לגיבורים שלהן, אבל סרט הביכורים של מייקל סרנוסקי כבמאי (האיש הוא בדרך כלל עורך ותסריטאי, וגם כאן הוא חתום על הכתיבה הנהדרת במשותף עם ונסה בלוק) מציע גאולה או לפחות נחמה גם לדמויות המשנה שלו (חכו לסצנה במסעדת השף, מועמדת מיידית לתואר סצנת השנה) וגם לדמות היחידה בסרט שניתן להגדיר כנבל. בדיוק בהקשר הזה, ולמרות שקייג' ראוי לכל שבח על תפקיד מאופק, מדויק ופשוט מרגש, אלכס וולף לגמרי גונב את "Pig" עם הופעה שמתחילה בלתי נסבל ומסתיימת בלתי נשכח. אם זה דומה למשהו שראיתם, אז דמיינו את ג'סי פינקמן ב"שובר שורות". אותי, לפחות, זה זרק לשם.
"Pig" הוא גם סרט על אוכל, ספציפית שני מופעים שלו: המפונפן וה(איך לא) מנחם. במובן הזה הוא הזכיר לי שני סרטי אוכל נפלאים, את "החגיגה של באבט" הדני של גבריאל אקסל ואת "שף" האמריקאי של ג'ון פאברו, אבל שתי היצירות הללו הן מאוד *על* אוכל. "Pig" הוא גם על אוכל וגם על המון דברים אחרים, וכולם מסתכמים בשאלה מה באמת חשוב - לאו דווקא פילוסופית, אלא פרקטית. מה חשוב כדי לחיות, על מה שווה להילחם. כזה.
אני לא אמור לספר לכם את זה, אבל "Pig" יוקרן בקרוב בישראל במסגרת ותיקה ומכובדת. אני בכל זאת מספר לכם בשם הסיכוי שתהיו בין הראשונים שירכשו כרטיסים - יש להניח שתהיה הקרנה אחת, אולי שתיים - כי ספק אם הסרט הזה יופץ כאן מסחרית, ומדובר בהברקה קולנועית שמזמן לא הייתה. צנועה, חכמה, מצחיקה וכל כך פאקינג מרגשת במקומות הכי לא צפויים.
ניקולס קייג' אמר לאחרונה בראיון לוואניטי פייר ש"Pig" מסמן את הרגע שבו הוא חוזר להיות רציני בקשר לסרטים. עוד נראה מה שווה ההצהרה הזאת, אבל בינינו, אין לי בעיה מיוחדת עם הדיל הנוכחי: אחד "מנדי" ואחד "Pig" כנגד 21 כותרים עלומים, שלא להחליף את ה-מ' ב-ב'. בינינו, כמה זה כבר שונה מהאחוזים של שחקנים שבוחרים את התפקידים שלהם בפינצטה.