בפעם השנייה בתוך עשור, שחקן מאופר להחריד מגלם את ג'יי אדגר הובר. ב-2011 זה היה לאונרדו דיקפריו + חוטם מן השאול בסרטו הבינוני מאוד של קלינט איסטווד, "ג'יי אדגר". ב-2021 זה מרטין שין, שבדרמת המתח "Judas and the Black Messiah" נידון בנוסף למכת האיפור גם לכמה שורות מפוקפקות באמינותן. אבל האמת? בזה פחות או יותר מסתכמות טענותיי לסרט הזה. מכל שאר הבחינות, וואו. פשוט וואו. הוא אמנם לא זמין בינתיים לצופה הישראלי, לפחות לא בצינורות המקובלים, אבל כשאתה רואה דבר כזה אתה רוצה להפיץ את הבשורה, אז ראו בושרתם.

זה סיפור אמיתי שלא הכרתי, ושמתכתב יפה עם "משפט השבעה משיקגו" שזמין לכם בנטפליקס: באותה עיר, באותה תקופה (1968-9), האנשים של הובר התחילו להילחץ מהאפשרות שצעיר בשם פרד המפטון (דניאל קלויה) יגדל להיות "משיח שחור" - דמות שתצליח לאחד את האגפים השונים של מפלגת הפנתרים השחורים, את המיעוטים הנפרדים שנלחמים על זכויות האזרח שלהם ואת הגורמים האנטי-קפיטליסטיים בארה"ב, הסערה הדמוגרפית המושלמת. בצירוף מקרים נוח, גנב מכוניות בשם ביל או'ניל (לקית' סטנפילד) נמצא בפוזיציה סחיטה לאחר שנתפס על חם בניסיון התחזות לסוכן אף.בי.איי. בלי להתלבט יותר מדי הוא ממיר את שנות המאסר שמחכות לו בג'וב של סוכן סמוי במטה הפנתרים בשיקגו.

הבמאי-תסריטאי שאקה קינג ביים בעבר רק סרט אחד באורך מלא ("Newlyweeds", קומדיה רומנטית סטלנית מ-2013 שהייתי צריך לצפות עכשיו בטריילר שלה כדי להיזכר שראיתי אותה), אבל הבחירות שלו כאן תחת שני הכובעים הן ברמה של מאסטר. זה מתחיל בעצם הבחירה לספר את הסיפור כמו שהוא, בלי לנסות בכלל להונות את הצופה באשר לזהות האמיתית של או'ניל; קינג אולי הקריב כאן רגע של "אומג לא ראיתי את זה בא", אבל הרוויח את נקודת המבט הכי מרתקת בסיפור, שהיא כמובן זו של הבוגד, של יהודה איש קריות המרופרר בשמו של הסרט (ואיזה שם. "אל תשברו את הראש, זה לגמרי ישו ויהודה, בואו נתקדם". פרייסלס).

כבמאי מפגין כאן קינג את מה שנדמה לי שאורי קליין מתכוון אליו כשהוא כותב "תנופה", ואני מעדיף לכנות פלואו: הקולנוע של "המשיח השחור" זורם ברמת שפת אם, עם עריכה (קריסטן ספראג) מהודקת ונוכחת אבל לגמרי לא מנייריסטית, צילום (שון בוביט) אקספרסיבי אבל לרגע לא במובן הראוותני של המילה, ועבודת סאונד פנומנלית שנותנת פייט של ממש אפילו ל"צלילי המטאל" בכל הנוגע לדגש על הקול של הנוע. אחרי כל זה, אם יש דבר שהייתי רוצה לראות עכשיו זה מותחן אקשן עתיר תקציב בבימויו של קינג. יש לי הרגשה שכמו ראיין קוגלר - שחתום כאן כאחד המפיקים, ושעבר כבמאי בנונשלנטיות מוחלטת מ"תחנת פרוטוויל" הקאמרי ל"קריד" ול"פנתר שחור" - גם הוא תותח אקשן שמחכה לקרות.

לקאסט קורה כאן דבר משונה, כאילו ככל שהדמויות נראות פחות מעניינות כך הן מוציאות דברים טובים יותר ממי שמגלמים אותן. קלויה על פניו עושה תפקיד של למי אכפת - משיח והכל, הרי אין דבר משעמם יותר מקדושים קולנועיים - אבל הוא מרשים כאן אפילו יותר מאשר ב"תברח" ומרוויח ביותר מיושר את המועמדות שקיבל לגלובוס הזהב. דווקא סטנפילד, שחקן שהתאהבתי בו כבר בהופעת הבכורה שלו ב"בית זמני" ושהיה נפלא גם ב"יהלום לא מלוטש" ובדקות המעטות שלו ב"תברח", לא מצליח לשכנע עד הסוף בתפקיד הלכאורה מעניין ביותר, זה של הבוגד. דומיניק פישבק מצוינת כאישה בחייו של המפטון, עוד דמות שבקלות הייתה נופלת למלכודת של חוסר עניין לציבור, והמרשים מכולם, בטח פר-דקה, הוא ג'סי פלימונס בתפקיד החיוור-על-הנייר של המפעיל של או'ניל באף.בי.איי. בכלל, פלימונס ("פארגו", "שובר שורות") נראה כיום כמועמד לגיטימי לתואר השחקן הכי טוב שרוב האנשים כבר מכירים את הפרצוף שלו אבל אף אחד מחוץ למשפחה הגרעינית שלו לא יודע איך קוראים לו.

אני חושב שדניאל קלויה מיטיב כל כך לנעוץ שיניים בדמות של המפטון בראש ובראשונה מפני שהאיש היה יותר מלקולם אקס ממרטין לותר קינג, מנהיג שהטיף להתנגדות אלימה לא פחות משדחף להקמת קואליציה של דפוקים, עובדה שקינג לא מנסה לייפות, רק להסביר. באותה נשימה והקשר, הסרט כאמור מתעקש למצב כפרוטגוניסט דווקא את הבוגד. זאת מורכבות שמשרתת את הדרמה, ויותר מזה, מעידה על מחויבות *לסרט* בעידן שבו נושאים מהסוג שמטופל כאן הם בדרך כלל קודש לאיזה שלמון היסטורי ו/או קורבנות של תקינות פוליטית מצמיתה. וזה אולי הדבר הכי מרשים ב"הבוגד והמשיח השחור" (תרגום חופשי שלי): הוא מצליח לייצר אמפתיה לבוגד וביקורת על המשיח בלי לגרום לנו לשכוח לרגע מי זה מי.