"אפולו 13" בן 25. ליתר דיוק ימלאו 25 להקרנת הבכורה העולמית שלו בתחילת יוני, אבל אני מרשה לעצמי להקדים מעט את התאריך הרשמי מפני שאפולו 13 עצמה - הטיסה הכושלת של נאס"א לירח, שהפכה לסיפור הגבורה המזוהה ביותר עם סוכנות החלל האמריקאית - המריאה ממש השבוע לפני 50 שנה, ב-11.4.1970. ונכון, באתי להרים לסרט שהוא לטעמי אחד הגדולים בכל הזמנים, אבל נדמה לי שזמננו אנו מחייב לומר משהו גם על האירוע ההיסטורי שמאחורי האירוע הקולנועי.
"אפולו 13", הסרט, עונה לכאורה לאמירה המיתולוגית של חבורת לול, "הוא קיבל את הנקודות שלו". סרטו של רון הווארד הופק בתקציב של 52 מיליון דולר והכניס 353 מיליון ממכירת כרטיסים ברחבי העולם, ככה שכסף הוא עשה; מטקס האוסקר הוא יצא עם שני פסלים מוצדקים מאוד (עריכה, סאונד) מתוך תשע מועמדויות, אז גם פרסים הוא קיבל; והעובדה שהמשפט "יוסטון, יש לנו בעיה" ממשיך להיות מצוטט עד היום במישרין או על דרך החחח היא לבדה הוכחה למעמדו המיתולוגי. ועדיין, נדמה לי שמגיע לסרט הזה הרבה יותר קרדיט משהוא קיבל או מקבל.
אפשר לדבר על העושים במלאכה, שחלקם נפלו קורבן למסורת האוסקרית המפוארת של פספוס גדוּלה בזמן אמת (ובמסורת המקבילה של פרסים לאנשים הנכונים על הסרטים הלא נכונים, מדהים שטום הנקס זכה שנתיים קודם על "פילדלפיה" המתחנחן ואפילו לא היה מועמד על התפקיד המאופק שלו ב"אפולו"). פסקול מושלם מאת ג'יימס הורנר הפסיד ל"הדוור" הזניח (פסקול מאת לואיס בקלוב); אנשי האפקטים, בעבודה שנראית נפלא עד היום, הפסידו לפאקינג "בייב" (זוכרים את הסרט ההוא עם החזיר?); ובעוד שבהחלט אפשר להגן על הזכייה של "לב אמיץ" בפרס הסרט הטוב ביותר וגם על זו של קווין ספייסי בפרס שחקן המשנה על "החשוד המיידי" - אני מת על התפקיד של אד האריס ב"אפולו", אבל עדיין, קייזר סוזה - אי-הזכייה של "אפולו" בפרס התסריט המעובד היא עלבון לדורות. עם ובלי קשר לעובדה שהמנצח היה "על תבונה ורגישות", העיבוד של אנג לי עם יו גרנט ואמה תומפסון וכיו"ב צנון וצנונית.
אם יש הישג בעשייה של "אפולו 13" שיש להשתומם מולו, זה חד-משמעית העיבוד מאת וויליאם ברוילס ואל ריינהרט לספר "Lost Moon" מאת ג'ים לובל וג'פרי קלוגר. זו לא אמירה על המקור הספרותי, אלא על האתגר הקולנועי שראוי לעצור ולחשוב עליו: איך משמרים תחושה של מתח בסיפור אמיתי שהצופים יודעים שנגמר בטוב? אם תרצו, איך עושים סרט אסונות ללא אסון?
התשובה - שאני מעריך שהייתה הברקה של ברוילס, ולו מפני שהוא נקט מדיניות דומה בתסריט המופתי השני שלו שהפך לסרט עם טום הנקס, "להתחיל מחדש" - היא כניסה לפרטים טכניים. זה נשמע אנטי-מעניין, אבל אם תחשבו על זה, אני בטוח שאחת הסצנות הראשונות שאתם זוכרים מ"אפולו 13" היא המשימה של חיבור "יתד מרובע לחור עגול", המרוץ נגד השעון של האנשים על הקרקע לאזן את רמת הפחמן הדו חמצני בחללית עם כל המגבלות הקיימות בה, מהלך הנדסי סופר-מורכב שמוגדר על המסך בפשטות כ"להכניס את הדבר הזה לחור שנועד לדבר ההוא תוך שימוש אך ורק בדברים האלה". במקום לייצר מתח מזויף, "אפולו 13" נכנס שוב ושוב לטכניקה ולמכניקה של ההישרדות, של פתרון בעיות, של התושייה עצמה (ולטעמי זה לא מקרה שגם מ"להתחיל מחדש" נחקקו בזיכרון הקולקטיבי סצנות כמו הבערת האש ועקירת השן העצמית, שהן עוד מאותו דבר - טוטוריאל של תושייה הישרדותית).
"אפולו 13" לא היה סרט הלא-מדע-בדיוני הראשון שמתרחש בחלל, אבל הסרט המשמעותי האחרון שעשה דברים דומים לפניו היה "הצוות המובחר" (המצוין כשלעצמו) מ-1983. לא מופרך לטעון שסרטי האפרופו-חלל האינטליגנטיים של השנים האחרונות, מ"כוח משיכה" ועד "מאחורי המספרים", לא היו נעשים אלמלא ההצלחה הקופתית והאמנותית של "אפולו"; "להציל את מארק ווטני", אחד המצליחים בתת-ז'אנר הקטן הזה, בכלל נראה כאילו נתפר לפי ספר ההוראות של "אפולו", ומעניין שזה נכון גם לספר שהוא מבוסס עליו, "לבד על מאדים" מאת אנדי וויר. בהקשר הזה, ל"אפולו" מגיע קרדיט על השפעה שנמשכת כבר שניים וחצי עשורים.
"אפולו" ציווה לסרטי החלל שבאו אחריו גם את אי-השימוש בארכי-נבל, באיש הרע. סרטו של הווארד הלך עם זה ממש עד הסוף; כמו ב"מפגשים מהסוג השלישי" של סטיבן ספילברג, אין בו *בכלל* באד גייז. הנבל היחיד כאן הוא המזל המחורבן שתקף את משימה מס' 13 של תוכנית אפולו והניצחון הוא של - סליחה על המילים הגדולות, מה לעשות שהן הולמות - הרוח האנושית. הזכרתי את ספילברג, והוא הלין פעם על כך שלא רואים יותר בקולנוע "אנשים חושבים", כלומר דמויות שעוסקות בפעולת החשיבה. "אפולו 13" הוא כולו פעולת חשיבה, והוא מרתק לכל אורכו. חבל שהקולנוע ההוליוודי לא הפנים את הרעיון שזה אפשרי.
50 שנה אחרי שאפולו 13 האמיתית ניצלה בשבוע שבו הביטלס התפרקו, אומרים שהקורונה תפרק את האיחוד האירופי. חוזים שהיא תהרוג את הגלובליזציה ותגרום למצב שבו מדינות הלאום חוזרות לחשוב אך ורק על המתרחש בגבולן. ובעוד שהגלובליזציה היא תהליך שאתם לא זקוקים למבקר קולנוע כדי לעמוד על הנזקים שהוא גורם, במלאות יובל להצלת האסטרונאוטים של אפולו 13 וחצי יובל לסרט שהנציח את זה, נדמה לי ששווה להיזכר ברוח ה"להכניס יתד מרובע לחור עגול".
דברים כאלה נעשים עם צוות חשיבה, עם מישטב המוחות, בשיתוף פעולה וחשיבה. כשהעולם כולו ניצב בפני משימת שיקום והצלה מונומנטלית, הייתי ממליץ לכל בר דעת - ובוודאי לכל אחד בעמדת כוח - לחזור לסרט האדיר הזה ולסצנה המושלמת ההיא לפני שהוא מתחיל לצעוק "כל אחד לעצמו".