לפני כשנתיים ערך בנימין נתניהו סבב פגישות עם התקשורת הישראלית, אותה תקשורת שנגדה הוא מנהל מלחמת חורמה עוד משנות ה-90 של המאה שעברה. כשהגיע התור של קשת ובכלל זה של mako, התמזרחתי לירושלים מתוך סקרנות אמיתית לתהות מקרוב על קנקנו של האדם המשמעותי ביותר בציבוריות הישראלית ב-20 השנים האחרונות.
המפגש הוגדר כשיחת רקע; בעיתונאית זה אומר שלא מצטטים ישירות את הדובר, שמצדו יכול להתבטא ללא חשש מילה שאינה במקומה. נתניהו התבטא במשך יותר מארבע וחצי שעות ברציפות, למעט הפסקה של דקות בודדות. לאורך הנאום הוא סירב לענות על שאלות או להגיב להערות ביניים, לרבות של הח"מ (שאלתי, "אדוני ראש הממשלה, מה עשית בקדנציה האחרונה לקידום אפשרות של פיוס בינינו לבין הפלסטינים?"). כשהחלה התקוממות נוכח השיח החד-סטרי, נתניהו החל לרשום את שאלותינו על לוח מחיק והבטיח לענות במרוכז על כולן כשיסיים להעביר את מסריו. לגיטימי, אבל ראו זה פלא: בדיוק כשהגיעה העת לגשת לסימני השאלה שהצטברו על הלוח, יועץ טרוד נכנס לתוך האולם בצעד מהיר, לחש משהו באוזנו של נתניהו, ותם הטקס. ראש הממשלה נקרא לעניין הבא מבלי שהשיב אפילו על שאלה אחת.
"קינג ביבי", סרטו התיעודי של דן שדור שמוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ, התיישב לי בול על הזיכרונות ממשרד ראש הממשלה. הסרט המצוין הזה שואל איך הגיע נתניהו למעמדו המבוצר כמנהיג הבלתי ניתן להחלפה של מדינת ישראל, והוא מספק תשובה שאמנם אין בה חידוש רב, אבל אני מעולם לא שמעתי אותה בפירוט כזה ובניתוח חד ועמוק כל כך. אאמלק: נתניהו של הקדנציה הראשונה הגיע למסקנה שהעם איתו והתקשורת נגדו. מה עשה? פעל בניגוד לפנטזיה המפורסמת "להחליף את העם", ובמקום זה הלך והחליף את התקשורת.
כמובן שיש יותר מזה ב"קינג ביבי" ובקריירה של ראש הממשלה, אבל הסרט מפליא להדגים את הקורלציה המושלמת בין ההשתלטות של נתניהו על רזי התקשורת - ולא פחות חשוב, תכנית ההתנתקות שלו מהתקשורת הממוסדת עצמה - למידת השליטה שלו במדינה ובפוליטיקה הישראלית כולה. לא לחינם מתפקדת קלטת לימוד למשחק מול מצלמה כברומטר של "קינג ביבי": שדור חוזר שוב ושוב לתורה שהרביצה יועצת התקשורת המיתולוגית ליליאן וויילדר בנתניהו הצעיר, ואין צורך בעריכה מגמתית כדי להמחיש איזה תלמיד מצטיין הוא היה.
נתניהו של תחילת הדרך והסרט הוא דובר מוצלח למדי של תפיסת העולם הימנית (ביטחונית) והליברלית (כלכלית), אבל הוא גם משת"פ של כללי המשחק הישנים. כשפורצת פרשת הקלטת המפורסמת, אותו תיעוד שהיה או לא היה של הרומן שניהל מחוץ לנישואים, מן המפורסמות שהוא זה שרץ לאולפני החדשות. קאט להווה, ונתניהו כבר לא רץ לשומקום. הוא נטרל את התקשורת מהתהליך, החליף אותה בפייסבוק. עוד טריטוריה שבה הוא יכול לנאום בלי שמישהו מנתיניו יציק לו עם קושיות.
אני עיתונאי כבר 25 שנים וישראלי כבר 44. אני זוכר מצוין את נאום ה"הם מפחדים" של נתניהו לקראת בחירות 99': דווקא לפני שהפסיד לאהוד ברק, ראש הממשלה המכהן החל ליצור בציבור את הקשר הגורדי בין העיתונות לשמאל, האליטות שלכאורה חוששות מפניו וזוממות להפילו. בשנה האחרונה של המילניום שעבר זה עוד נראה לפרקים בבחינת "זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך"; היום, כששמאל כבר אין ורוב גופי התקשורת בקושי מסוגלים להתקיים (או ממילא מיישרים קו עם המסרים מרחוב בלפור), הדמגוגיה נשארה זהה. השמאל והתקשורת, התקשורת שהיא השמאל.
החודש, כשנתניהו הפר את הכללים של עצמו ודיבר עם עיתונאים אזרחי ישראל על פרשת הצוללות, יכולתם לראות דבר מדהים שהוא כנראה הזיכרון החזק ביותר שלי מהמפגש הבודד ההוא: בעוד שפוליטיקאים אחרים מקשיבים לשאלות ובמקום לספק תשובות מקריאים מסרים, נתניהו נמצא בשלב שמעבר. הוא כבר לא שומע את השאלה; היא פשוט חולפת דרכו. כמו ניאו בסוף של "המטריקס", הוא כבר לא צריך לחמוק מכדורים. הוא האחד.
אמרתי שאין הרבה חדש ב"קינג ביבי", אבל נדמה לי שמשפט אחד שנשמע מפיו של נתניהו הצעיר, אז חבר כנסת של הליכוד ביושבו באופוזיציה, הוא הסיכום הטוב של מלכות נתניהו. "המלחמה עם הערבים לא תימשך לנצח", אומר מי ששנים אחר כך יבטיח לכולנו שלנצח נאכל חרב. האופוזיציונר רואה אופק לשלום ואפילו רץ למערכת הבחירות הראשונה שלו תחת הסיסמה "עושים שלום בטוח"; ראש הממשלה, האיש שניהל כאן את העסק יותר מכל מנהיג אחר, רואה רק עוד מלחמה. שלום? זאת פנטזיה של שמאלנים מהתקשורת. פוליטיקאים נופלים כי הפרו הבטחות; בעולם הטרנסנדנטלי של נתניהו כבר אין הבטחות ואנחנו כבר לא מצפים להן. אם התקשורת תשאל מה עשה ראש הממשלה למען פיוס בינינו לבין שכנינו, לכל היותר נכתוב את זה על הלוח. זה בסדר. הוא מחיק.
בישראל חי כיום דור שלם שלא יודע מהו תפקידה של התקשורת בחברה דמוקרטית, מפני שאזרחות ודמוקרטיה הוצאו אחר כבוד מתכנית הלימודים. לצד אלה חיים כאן דורות שאולי למדו פעם אזרחות, אבל שנות שלטונו של נתניהו הצליחו לשכנע אותם שעיתונאים מבקרים את השלטון לא מפני שזה תפקידם במשטר הדמוקרטי אלא מפני שהם שמאלנים. כל כך פשוט, כל חכם, כל כך מסוכן.
אני מאמין אדוק בתיאוריה הגורסת שאומות זוכות למנהיגים שהן ראויות להם, ו"קינג ביבי" שכנע אותי באופן סופי שאנחנו ראויים לבנימין נתניהו. אומה שוויתרה מרצונה על הזכות לבקר את מנהיגיה, שמיישרת קו עם משטר שמשתיק כל רמז של לעומתיות? אין יאה לה יותר ממלך עם כתר, שרביט ומלכה.