קשה להתעלם מהקשר בין "התחלה" של כריסטופר נולאן ו"דוקטור סטריינג'", התוספת העדכנית ליקום המתרחב של "מארוול". לא רק שמדובר בשתי הצעות הגשה קולנועיות של מיינד פאק – "התחלה" בקטע של שליטה בחלומות, "דוקטור סטריינג'" בעניין של שליטה במניפולציות על חלל ועל זמן – אלא שהסרט החדש מבין השניים ממש מנחית להרמה של קודמו. זוכרים את הבניינים המתקפלים של "התחלה"? אז סקוט דריקסון, הבמאי של "דוקטור סטריינג'", בהחלט זוכר. לראיה, כל הסרט שלו נראה ככה: מציאות שמתקפלת לתוך עצמה, הנדסה בלתי אפשרית, פירוק והרכבה של הפיזי ושל הפיזיקה עצמה. אפשר להחליט שזה חיקוי של נולאן; אני מעדיף לחשוב שזאת תקיעת אצבע בעין שלו.
"התחלה" הוא לטעמי אחד הפספוסים הקולנועיים הגדולים בכל הזמנים. קונספט לא מקורי אמנם (ר' "מלחמת החלומות" מאמצע האייטיז), אבל תקציב עתק ושחקנים מהשורה הראשונה וכל כך הרבה דקות מסך של חלימה – וכל מה שקיבלתי זה שוט אחד של בניינים מתקפלים. נולאן הוא לא במאי של ספקטקל ויזואלי ולא של עור ברווז, כי הוא רציני מדי בשביל הראשון ושכלתני מדי בשביל השני, אבל זה באמת היה תת-ניצול מחפיר של קונספט. ומבחינתי, מה שעושה סקוט דריקסון ב"סטריינג'" הוא הכי תשובה לשאלה "איך 'התחלה' היה נראה בידיים של במאי נטול מקל בתחת".
הוא קוסם
סטיבן סטריינג' (בנדיקט קמברבאץ') הוא נוירוכירורג עם אגו בגודל של אסותא שעולמו מתהפך בעקבות תאונת דרכים קשה. ידי הזהב שלו נעשות לא-שמישות אפילו במונחים של החזקת כוס תה, וכל מי ומה שהוא מפסיק להתקיים. במסגרת החיפושים אחר מרפא הוא מגיע לנפאל, שם הוא מתוודע למסדר סודי של מכשפים בעלי יכולת שליטה בזמן ובמרחב. אז עכשיו מחזיק סטריינג' במפתח למרפא, אבל ההיכרות עם האם הרוחנית של המסדר (טילדה סווינטון) חושפת בפניו גם את המינוס של העסקה – הצטרפות פירושה עימות אפשרי עם קאסיליוס (מאדס מיקלסן), הדארת ויידאר של החבר'ה האלה. זה שהיה בצד הנכון וערק לצד האפל.
ברקע של כל זה נעה מערכת היחסים של סטריינג' עם כריסטין פאלמר (רייצ'ל מקאדאמס), קולגה ואקסית מיתולוגית שהכתיבה מסרבת בכל תוקף לגרור לעמדת הנאהבת שנקלעת לעלילה ולמצוקות הנלוות לה. בכלל, התסריט שכתבו דריקסון וס. רוברט קארגיל ל"דוקטור סטריינג'" – לא הסיפור אלא הפירוק שלו לסצנות, ובמקרים רבים גם לדיאלוגים – נמצא מדרגה וחצי מעל הסרטים של מארוול בשנתיים האחרונות (אני עדיין מתלבט אם זה הסרט הכי טוב של החברה מאז "שומרי הגלקסיה" או מאז "קפטן אמריקה: חייל החורף"). הדיאלוגים של קמברבאץ' וסווינטון זה בכלל נס רפואי: הם מיישרים קו עם יודה ולוק סקייווקר, מורפיאוס וניאו, בכל הנוגע לשיחות בין חניך ומאסטר שאשכרה שווה להקשיב להן.
הצד השני של הנ"ל הוא בדיוק נקודת החולשה של "סטריינג'" - מסגרת עלילתית מוכרת לזרא, החל ב"האימפריה מכה שנית" ועד "המטריקס". סיפור חניכות של פרא צעיר בתוך עולם מרהיב שהוא בכלל לא ידע שקיים, מנטור מקשיש שאומר ממים בפוטנציה – זה הכל מלבד חדש. אבל יש כאן לא מעט הומור שמפצה על זה (עיטור העוז לבנדיקט וונג, שעושה את הבלתי אפשרי ומצליח להצחיק מהפוזיציה של הסייד-קיק הסיני), ומעל לכל יש סרט שיכול להיות רק סרט. אתם לא יכולים לכתוב במילים, להלחין בתווים, לצייר במכחול או לנוע במחול את העולם הפסיכדלי שנבנה כאן; זה קולנוע נטו. ניצול אבסולוטי של מה שהאמנות הזאת יודעת לעשות – כלומר, ברגע שמתמרצים אותה ב-165 מיליון דולר.
האפטר-פארטי של האוסקר
האמריקאים קוראים לזה "וואו פקטור", וזה בדיוק מה שאני מחפש בסרטי ז'אנר עתירי תקציב. אלא ש"סטריינג'" לא מסתפק בלהיות מרהיב: הוא נראה כמו החלומות שלי כשהם במיטבם, ועוד קצת. זאת בדיוק הנקודה שבה הוא מוריד נוקאאוט סופי ל"התחלה", שכזכור נתקע לאיזה שליש סרט בתוך אותו ואן ארור שמתגלגל בסופר סלואו מושן. תבינו, אתם מדברים פה עם אחד שחלם פעם על דינוזאורים שקופים שמלחכים עשב מהגג של גן העיר, ואני עדיין חש שדריקסון גבר על שנת החלום שלי בכל הנוגע לתקציב האפקטים.
העולם הוויזואלי של "דוקטור סטריינג'", ובהקשר הזה הוא שוב דומה ל"המטריקס", לא רק עוצר נשימה אלא גם אשכרה מעורר השראה. כלומר, אם יש דבר שאני רוצה זה עוד מהטריפ הזה. התחושה הזאת היא בעיניי לב ליבה של חוויית צפייה, בדגש על חוויה (ובהקשר הזה, עשו כל שביכולתכם לראות אותו באיימקס תלת ממד ובאופן מאוד מסוים).
שלוש הערות לסיום:
1. סווינטון. גונבת את הסרט, בלי שאלה בכלל. בהתחשב בכך שרק לפני דקה היא הייתה כל כך נהדרת (וכל כך שונה) ב"גלים גבוהים", זאת לגמרי השנה שלה. אגב, הית' לדג'ר כבר הוכיח שתפקיד משנה בסרט קומיקס ומועמדות לאוסקר זה לא סותר; רק אומר.
2. קמברבאץ'. אגב אוסקר, לראות שחקנים זוכי פסלונים בסרטי ז'אנר זה כמו לראות את הכוכבים של ה-NBA באולסטאר - משוחררים, כיפיים, זורמים. זה מוכיח את עצמו פעם אחר פעם – תחשבו רוברט דה נירו ב"מרדף חצות", תחשבו דנזל וושינגטון ב"יום אימונים מסוכן". קמברבאץ' נותן פה משחק משוחרר, 180 מעלות מהופעה המתאמצת שלו ב"משחק החיקוי". מה שהוא עושה כאן, רק כדי להשלים את הדימוי, זה מה שעפר שלח בתצורתו הקודמת נהג לכנות "כדורסל שמח".
3. קנאביס. הציעו לי קטנה לפני "דוקטור סטריינג'" ואמרתי "לא תודה". למען השם, אני מפציר בכם: למדו מהטעות שלי.
זה כמו בסרט ההוא
אם "דוקטור סטריינג'" עושה לכם תיאבון לסיפורים על אנשים שנפתחים בפניהם עולמות מופלאים ויכולות קסומות, לרבות שימוש מושכל באפקטים מיוחדים כדי ליצור עיוותי חלל-זמן – תנו הזדמנות הוגנת ל"לוסי", סרטו של לוק בסון מ-2014 שרוב מוחלט של האנשים שאני מכיר לא צפו בו מהטעם שהוא נשמע מעפן.
והוא באמת נשמע די מעפן. לוסי (סקרלט ג'והנסון, אפרופו היקום של מארוול) היא בלדרית שלא מרצונה של סם פסיכואקטיבי סינתטי. כששקית מהחומר מתפוצצת לה במעיים, המוח שלה נכנס לאובר־דרייב והיא מתחילה לפתח יכולות שבשלב הראשון מזכירות את אלה של בראדלי קופר ב"ללא גבולות" – ובהמשך מזכירות יותר את אזור הנוחות של אלוהים. אבל באמת שזה הרבה יותר מוצלח מאיך שזה נשמע.
"לוסי", בדיוק כמו "סטריינג'", הוא טריפ יפהפה ומעט נאיבי על התעוררות רוחנית ופיזית. במשקל נוצה אמנם, אבל אודה ולא אבוש – הוא עשה לי חתיכת צמרמורת. ספציפית בקטע שבו לוסי פוגשת את לוסי השנייה, אומר ולא אוסיף ספוילר.