הנה שלושה דברים ש"דוקטור סליפ", סרט ההמשך ל"הניצוץ" של סטנלי קובריק, לא עושה: הוא לא מעליב את האינטליגנציה; הוא לא מבזה את זכרו של המקור ו/או את זה של קובריק; והוא לא גורם לך להרגיש כמו אידיוט כי בזבזת עליו 150 דקות. זה סרט אימה אינטליגנטי שמשתדל להימנע מקלישאות הז'אנר, מסרב לרוב אורכו להידרדר להפחדות זולות ומשקיע אנרגיה ראויה לציון בבניית הדמות הראשית שלו, דני טורנס (יואן מקרגור בהופעה הטובה ביותר שלו בעשור האחרון), גרסה בוגרת ומאוד מתוסבכת של הילד מ"הניצוץ". תכלס, הבעיה המשמעותית היחידה של "דוקטור סליפ" היא שהסרט ראוי לשמו: אינטליגנטי אינטליגנטי, אבל לך תחזיק את העיניים פקוחות.
אנחנו פוגשים את טורנס לאחר שבגר ולבלב לכדי אלכוהוליזם טוטאלי, 40 שנה לאחר מאורעות המקור. אנחנו מתוודעים גם לילדה בשם אברה (קייליה קורן) ש"הניצוץ" - סט משתנה במפרטו של כישורים על-חושיים - חזק אצלה אפילו יותר מאשר אצל טורנס. אנחנו מתוודעים גם אל "קשר נכון", חבורה של בני (כמעט) אלמוות שניזונים מ"קיטור", הבל פה ספיריטואלי שנפלט מפיהם של בעלי "ניצוץ" כשהם מתים, ספציפית בכאב. בראשם עומדת רוז (רבקה פרגוסון), שמסתמנת כבר בשלב מוקדם של העלילה כנבלית העיקרית. או שמא זה נבלה?
"דוקטור סליפ", כמו "הניצוץ" המקורי, מבוסס על רומן מאת סטיבן קינג. העיבוד הקולנועי שלו מתגלגל בעצלתיים מאז צאת הספר בשנת 2013; אולפני וורנר פנו בתחילה לתסריטאי עקיבא גולדסמן ("נפלאות התבונה", "אני, רובוט") כדי שיעבד את הרומן, אבל רצו לראות קודם מה יקרה בקופות עם "זה", גם הוא עיבוד של קינג, ובסופו של דבר הגיעו אל מייק פלאנאגן, שחתום על התסריט ועל הבימוי. פלאנאגן ביים וכתב בשנים האחרונות שני סרטי אימה שמאוד אהבתי, "השער" ו"שקט" (במקור "Hush"), והליהוק שלו לפרויקט הנוכחי איזן מבחינתי את החשש האינסטינקטיבי מפני הבחישה המאוחרת הזאת במופת שהוא "הניצוץ" (אני מתייחס כאן לסרט של קובריק; את הספרים לא קראתי).
פלאנאגן אחראי ישירות לשלושת הלאווים שבפתח הביקורת, אבל הוא גם אשם במכשלות הבסיסיות של "סליפ" כסיפור קולנועי: הרעים שלו לא מפחידים בשיט, הוא ממחזר רגעים מהמקור כדי ליצור מינימום של צמרמורת (ובואו נודה בזה, מינימום של חנופה לצופים יודעי הח"ן), והוא כל כך מפוזר - זה הילד מ"הניצוץ"! זאת ילדה שמוזר שהיא לא אחת מה"אקס-מן"! זאת חבורה של היפים שאוכלת דברים שיוצאים מפיות של אנשים מתים! - שבשום שלב לא נוצר מומנטום עלילתי או דרמטי. "סליפ" ארוך מלכתחילה, אבל המבחן החשוב הוא כמובן לא זמן המסך הכרונולוגי אלא זמן המסך הנמוש, והסרט הזה מרגיש כמו נצח וחצי.
קטע: אנחנו חווים כזה תור פח הוליוודי שאדם צריך להוקיר תודה רבתי לאולפן שחוזר לנכס קיים שלו ולא מבזה לחלוטין אותו ואותנו (אהמ, "שליחות קטלנית: גורל אפל". אהמ אהמ, כל סרט סטאר וורז צפונית ל"הכוח מתעורר"). בהקשר הזה קשה לבוא בטענות ל"דוקטור סליפ", אבל כל הדרך בחזרה הביתה נדדו מחשבותיי אל "2010", סרט ההמשך הלא מוערך דיו של "2001: אודיסאה בחלל" מ-1984. פיטר היימס ידע שאין לו סיכוי לזנב בטריפ הקולנועי של סטלני קובריק, אז הוא לקח את ההמשכון שלו למקומות אחרים לגמרי ויצא עם סרט נהדר שגם שפך אור על האלמנטים הפחות מובנים של המקור וגם הביא משהו חדש לגמרי לשולחן. חלק גדול מהקרדיט מגיע לסופר ארתור סי. קלארק (בניגוד ל"הניצוץ", את ספרי "אודיסאה" של קלארק כן קראתי והם נהדרים), אבל הנקודה היא שניתן ללכת למקום שבו קובריק + סופר רב זכויות דרכו בעבר ולחזור משם עם משהו הרבה יותר טוב מ"לא גרוע". וכן, אני יודע, אין דבר ישיש יותר מלהעלות באוב סרט משנת תשמ"ד רק על מנת להתלונן על מצבה של הוליווד כיום. מזל שיש לי את גזרתי הנערית כדי לאזן את זה.