חדשות נהדרות: פול תומאס אנדרסון נזכר בקהל שלו. שלושה סרטים ברצף הוא לא תקשר עם כלום ושום דבר מלבד חזונו האמנותי, והנה הוא חוזר עם יצירה שאשכרה אפשר להבין מה קורה בה, שאפשר לצחוק איתה - ואפילו להתרגש ממנה, דבר שהיה לגמרי מחוץ לטווח ברצף היצירות האזוטריות והקרות שלו, "המאסטר" הביזארי, "מידות רעות" המתיש ו"חוטים נסתרים" היומרני. "ליקריץ פיצה" הוא במובן הזה חוויה מתקנת, כמעט קומדיה רומנטית או לפחות הדבר הכי קרוב לזה שפת"א עשה מאז "מוכה אהבה" המופתי. בעצם, לסרטו החדש יש רק בעיה אחת: הוא מעצבן.

לוס אנג'לס, 1973. אלנה קיין בת ה-25, עוזרת של צלם סטילס שמתמחה בספרי מחזור, נענית כמעט בעל כורחה לחיזורים של ילד-שחקן בשם גארי ולנטיין, כולו בן 15. תחילה הוא סוחף אותה לסצנה ההוליוודית, אחר כך מקים איתה חברה לשיווק מיטות מים ובהמשך מסבך אותה עם המפיק ג'ון פיטרס, מי שבאותה תקופה היה בעלה של ברברה סטרייסנד. בין לבין קיין מנסה גם להפוך לשחקנית, אבל נמשכת בו בזמן לעולם הפוליטי-אקטיביסטי. ולנטיין מצדו עובר ממיטות מים למכונות פינבול. בתוך כך, גם קיין וגם ולנטיין מקבלים סיבות לקנא זה לזו וגם זה בזו (וכאילו, להפך). נדמה לי שזה מספיק תקציר, ונדמה לי גם שזה מסכם את הבעיה המרכזית שלי עם הסרט הזה: הוא רצף של התפתחויות שנראות מקריות.

כמו השם "ליקריץ פיצה", שאין לו שום הסבר בגוף הסרט או בכלל, נדמה שמשהו מרצף הסרטים דלעיל בכל זאת נשאר בסיסטם של פת"א. האיש נטה תמיד למידה מסוימת של אזוטריה - אני מכיר אנשים שעדיין שוברים את הראש על גשם הצפרדעים ב"מגנוליה" ועל התפקיד הכפול של פול/איליי ב"זה ייגמר בדם" - אבל כשהוא במיטבו זה רק תבלין, רק מיינדפאק קטן שעטוף בקולנוע ענק. ובעוד ש"ליקריץ פיצה" הוא יצירה נגישה לגמרי בכל הנוגע לשאלות כמו "על מה הסרט הזה" ו/או "מה ראיתי עכשיו", החלטות הכתיבה נראות שרירותיות. במהלך הצפייה הימרתי עם עצמי שזה בטח כי משהו כאן מבוסס על סיפור אמיתי, ואכן, פת"א ביסס את דמותו של ולנטיין על זיכרונותיו של גארי גוצמן, שהיה ילד-שחקן לפני שהקים חברת מיטות מים ונכנס לעסקי הפינבול. המציאות לא נוטה להיות בִּדְיוֹן מוצלח במיוחד, אבל האמת היא שאפילו אם "ליקריץ" היה מוצג מלכתחילה כמבוסס על אירועים אמיתיים, זה לא היה פותר את הבעיות האחרות שלו.

בצד החיובי של העניינים, הסרט הזה משוחק פשוט נהדר. קופר הופמן, בנו של פיליפ סימור הופמן המנוח, נפלא בתפקיד ולנטיין. אלנה חיים - בתו של מרדכי (מוטי) חיים, שהיה בעבר כדורגלן במכבי יפו ומתופף בלהקת צדיקוב, הידעתם - אדירה בתור קיין. בראדלי קופר מתפנן על התפקיד של פיטרס, ג'ון מייקל היגינס מספק את הרגע הקומי הגדול של השנה הקולנועית הזו כמסעדן ג'רי פריק, כריסטין אברסול מעולה בתור לוסי דוליטל, דמות שמבוססת על לוסיל בול. חוץ מזה, אי אפשר לבוא בטענות לפת"א על הכתיבה והבימוי פר סצנה: אם תצרכו אותו כמקטעים בודדים, תגלו ש"ליקריץ" כמעט מושלם. הבעיה טמונה ברצף האזוטרי ומחמירה בגלל אורך לא סביר ולא מוצדק (133 דקות, לפחות שליש מהן מיותרות) ועבודת עריכה שממש צועקת "העורך פחד לגעת בעבודה של הגאון".

אפשר להבין את החשש לחתוך, גם בגלל רגעי הזהב וגם בגלל הנפש הפועלת: העורך המדובר הוא אנדי יורגנסן, שרשימת הקרדיטים שלו כעורך ראשי כוללת כמעט אך ורק וידאו קליפים, בעוד שבסרטים הוא שימש עד היום כעוזר עריכה או כעורך משנה. אבל לעזאזל, פת"א היה צריך לדעת שהוא זקוק לעורך חזק. דמות שווה בין שווים בחדר העריכה. כל במאי צריך מישהו שיחתוך אותו, על כמה וכמה במאי ששמע יותר מפעם אחת שהוא גאון. 

אני חושב ש"מגנוליה", "לילות בוגי" ו"זה ייגמר בדם" הם יצירות מופת, וש"מוכה אהבה" ממוקם בקושי רבע מדרגה נמוך יותר. אבל שלושת הסרטים האחרונים של פת"א נראו כמו יצירות של אמן שבאמת שמע יותר מדי פעמים שהוא גאון, והעובדה שהוא שמע את זה בצדק לא הפכה אותם למאכזבים פחות; "ליקריץ" מהנה יותר ומתגמל הרבה יותר, אבל הוא שלם שקטן משמעותית מסך חלקיו, וחוץ מזה הוא נמאס הרבה לפני שהוא נגמר. חכו לרגע שבו הדמות של ג'ון מייקל היגינס חוזרת על הבדיחה מהמערכה הראשונה; זה, בגדול, כל הסיפור של "ליקריץ פיצה" (והעובדה שהבדיחה הכפולה הזו גרמה לכל מיני ארגונים אסיאתיים-אמריקניים לקרוא לחרם על הסרט - זה סוג של צדק פואטי/מילניאלי שמשעשע אותי אפילו יותר מכמה שהוא מגוחך בעיניי).

מבחינתי, ביקורות קולנוע צריכות להיות בינאריות, להיות לראות או לא לראות, ואת "ליקריץ פיצה" כדאי מאוד לראות. חבל רק שאין גרסה, אתם יודעים, ערוכה.