הסרט הזה לא משחרר אותי. 89 דקות נמשך "רליק", ב-60 הראשונות הוא כאילו מתאמץ להיות גנרי, ואז מגיעה משומקום מערכה שלישית מסחררת ואחת מסצנות הסיום המדהימות, המטרידות, הקשות והמרגשות שראיתי בשנים האחרונות בסרטי אימה ובסרטים בכלל. מאיפה הבאת את זה, נטלי אריקה ג'יימס? ואם כבר מדברים, איפה החבאת את זה שני שליש סרט?
זה באמת מתחיל הכי גנרי שיש, עם סצנה שנראית כמו תכנית לקט של קלישאות הז'אנר: מים מטפטפים, אמבטיה גולשת, זקנה מלחיצה עירומה. קאט לאמא ובת, בהתאמה אמילי מורטימר ("שאטר איילנד") ובלה הית'קוט ("האיש במצודה הרמה"), שמגיעות לבית מסצנת הפתיחה. מתברר שאמא/סבתא נעלמה, והן באו מרחוק - זאת אוסטרליה, אז ממש מרחוק - להבין מה נהיה.
בעוד ש"רליק" עובד לגמרי לא רע כדרמה אנושית לכל אורכו, החלק הקשה הוא לצלוח את השלב הממושך מדי שבו הוא מנסה להיות סרט-בית-רדוף. בהקשר הזה, תובנה: הדבר הכי גרוע שאדם שומע יכול לעשות זה לראות סרט אימה גנרי עם כתוביות ללקויי שמיעה. "דלת חורקת", "רעם מרוחק", "מוזיקה מצמררת" - איכשהו, לקרוא את האפקטים הקוליים האלה עושה את זה יותר גרוע מסתם לשמוע אותם. על כל פנים, ובלי להיכנס לנסיבות המדויקות, סבתא לא נשארת נעדרת. וטוב שכך, מפני שהסרט נעשה משמעותית מעניין יותר איתה, והשחקנית רובין נוין מוציאה את המיטב מהתפקיד הזה של אישה בתחילתה של דמנציה.
מצחיק שאני אומר את זה, כי ל"תפקיד" יש כאן יותר ממשמעות אחת. "רליק" (Relic) זה שריד, שארית או מזכרת (וגם, אם כבר מדברים, סרט אימה אחר לגמרי מ-1987); כל הנ"ל רלוונטי לסבתא עדנה, אבל הבמאית נטלי אריקה ג'יימס, שכתבה את התסריט במשותף עם כריסטיאן ווייט, אומרת בפרצוף את האמת הלא-נעימה: עדנה היא גם מטרד, עול ותזכורת מציקה לאופן המדכדך שבו כולנו מגיעים לישורת האחרונה. ומצחיק שאני אומר גם את זה, כי אחרי ש"רליק" מסדר את כל הכלים האלה על הלוח - ושוב, בלי להיכנס לנסיבות המדויקות - מגיע השליש האחרון הנפלא שלו ושואל משהו כזה: נכון אומרים על אנשים שהם "רדופים בידי זיכרונותיהם"? אז מי אמר שהזיכרונות שלך יכולים לרדוף רק אותך. למה לא את הבית שלך. למה לא את יקיריך.
אם זה היה רק זה, הייתי אומר אוקיי, זה דבר שבמובנים רבים ראינו אצל היצ'קוק ולאחרונה ב"שאטר איילנד", מה שמעורר תהיות הומאז' לגבי הליהוק של מורטימר. אבל זה בהחלט לא רק זה, כי סצנת הסיום הבאמת בלתי נשכחת מורחת על כל זה שכבות אחרות לגמרי של אימה. למשל, העניין הדורי: אמא קיי משתייכת לדור הראשון של האנושות שצריך לטפל בו בזמן בהורים מזדקנים ובילדים מתבגרים, והסרט שואל, איך בוחרים. למשל, עניין הבגידה של הגוף: האם אפשר לראות את זה קורה לסבתא שלך בלי להבין מה זה אומר על העתיד הלא נורא רחוק של אמא שלך?
"רליק" אינו סרט בית רדוף סטנדרטי. כלומר, את "סטנדרטי" אפשר בוודאי למחוק מהרשימה, אבל הוא כן סרט בית רדוף, פשוט לא בידי הדברים שאנחנו רגילים לראות שרודפים את החיים. מהבחינה הזאת צריך להגיע ממש לדקה האחרונה שלו כדי להבין מה באמת ראינו שם מהדקה הראשונה, ואז אי אפשר שלא להתפעם מהחלטה לעשות סרט ש*נראה* גנרי רק כדי להפוך לנו את זה על הראש. וגם אם ג'יימס מתחה את החבל הזה ארוך וחזק מדי, עדיין מדובר ביצירת ביכורים די מדהימה. כמה חבל שאין דרך רשמית לצפות בה בישראל, וכמה אני משוכנע שלא תתנו לזה לעצור אתכם.
בפעם האחרונה שבמאית אוסטרלית באה משומקום עם סרט אימה שכולם דיברו עליו, זאת הייתה ג'ניפר קנט עם יצירת המופת "הבאבדוק". "רליק" לא מגיע לאותן פסגות, אבל ההתלהבות ממנו בפסטיבל "סאנדנס" האחרון הייתה סופר מוצדקת. זה בקלות סרט האימה הכי מטריד שראיתי מאז "תורשתי" (מעניין ששניהם מתעסקים בחומרים דומים), והמקרה הכי קיצוני של פער בין שליש ראשון ואחרון שאני זוכר מאז לא זוכר מתי. אודה וקצת אבוש, לקראת האמצע היה אפילו רגע שכמעט נשברתי; איך ההורים שלי אוהבים להגיד, לחמור לא מראים חצי עבודה.