הסרט הזה לא משחרר אותי. 72 שעות מאז הצפייה ואני עדיין תחת הרושם, תחת ההשפעה. הצלחתי לא לדעת כלום על "עיניים שלי" מבעוד מועד, והוא מסוג הסרטים שקשה מאוד לנחש על סמך הפתיחה לאן בדיוק הם הולכים, אבל להגיד שהתהודה המתמשכת הזאת היא תולדה של הפתעה בלבד יהיה לרדד את הסרט ואת ההישג של הבמאי-כותב-עורך ירון שני.
זוכה פרס אופיר ערן נעים - שוטר לשעבר בחיים האמיתיים שעשה הסבה חלקית מאוד למשחק תחת הדרכתו של שני ב"עג'מי" - מגלם את רשי, קצין משטרה ותיק שחי עם אשתו אביגיל (סתיו אלמגור) ובתה המתבגרת יסמין (סתיו פטאי). אביגיל עוברת טיפולי הפרייה ורשי עושה כמיטב יכולתו לשמש דמות אב ליסמין כששני צעירים מתלוננים שהטריד אותם מינית כשעצר אותם ומכניסים את משפחת-הפרק-ב' כולה לסחרור.
"עיניים שלי" הוא פרק אחד מתוך מה שמוגדר כ"טרילוגיה על אהבה" של שני (שני הפרקים הנוספים הם "עירום" ו"לידה" שצפויים לצאת בקרוב תחת ההבהרה שמדובר בטרילוגיית קונספט ולא בסיפור המשכי). זאת יומרה חיובית מצדו של הבמאי שהעבודה הנוכחית שלו זיכתה גם אותו באופיר סופר מוצדק, ושהראה כבר ב"עג'מי" כישרון עצום לריאליזם דרמטי. הלוואי ששני הסרטים האחרים בטרילוגיה יהיו אפקטיביים ומעוררי מחשבה כמו "עיניים שלי", אבל פייר - דיינו גם אם זה ייצא "משלוש יוצא אחד". הסרט הזה פשוט עד כדי כך טוב.
ההתמחות של שני היא עבודה עם שחקנים לא מקצועיים בסצנות מאולתרות שמנצלות את השפה ואת התגובות הטבעיות שלהם. אי אפשר לטעות בכך שזו צורת העבודה, עד כדי כך שרגעי החולשה הספורים של "עיניים שלי" הם אלה שבהם מדיניות האלתור מורגשת יתר על המידה, אבל זה משני לחלוטין לאפקט של הנטורליזם הזה כשהוא במיטבו. אמרתי שאי אפשר לדעת מראש לאן הסרט הזה הולך, וחלק בלתי נפרד מהדרמה הוא התחושה שהצופים והשחקנים כאחד לא מבינים מאיפה זה בא להם.
ברור, ברור, אני לא אחשוף את מהותו של ה"זה". כבר שמעתי השבוע מהבת המתבגרת שלי שאני הורס הכל, אני לא צריך גם אתכם על המצפון שלי. אז בלי להרוס כלום לאיש, מה ש"עיניים שלי" מצליח להשיג הוא חקר דמות מושלם - שנעשה כזה ממש בישורת האחרונה, שבה אנחנו מבינים לראשונה את מה בעצם חקר כאן שני לאורך כל הדרך. זה די מדהים כשחושבים על זה: 112 דקות נמשך "עיניים שלי", והוא בפירוש לא הצגת יחיד של ערן נעים/ רשי - האישה והילדה שבחייו מקבלות טיפול ופענוח משלהן, ושתי הלא-שחקניות מובילות כמה וכמה סצנות חזקות מאוד - אבל בסופו של סרט אין מנוס מהתחושה שזו יצירה על שוטר שהחיים מתהפכים לו ועל איך מבנה האישיות הספציפי שלו ומערכות היחסים המסוימות שלו מצטברים לכדי התגובה שלו לסיטואציה. במילים אחרות, זה בעצם לא רק חקר דמות; זה גם חקר הנסיבות שבהן הדמות הזאת עושה את מה שנזכור ממנה, את מה שמגדיר אותה. והכל אמין והכל הגיוני והכל מתחבר לדברים שאנחנו מכירים מהמציאות שסביבנו, ולהפתעתי אני לא אומר את זה בתור דבר רע.
מבקרי ספרות אוהבים לדבר על "שפה רזה", וזה לגמרי תופס לגבי השפה הקולנועית הכמו-דוקומנטרית של שני; הזכרתי כבר את השחקנים הלא-מקצועיים ואת האלתור; ועכשיו זרקתי לתוך המשוואה את העובדה ש"עיניים שלי" נראה ביותר ממובן אחד כמו תחקיר עיתונאי על מקרה (דמיוני אך לגמרי אפשרי) שדווח עליו בחדשות. בתשעה מכל עשרה מקרים, המפרט דלעיל היה מבאס אותי כי אני אוהב את השפה הקולנועית שלי שמנה כקממבר וכי תמיד האמנתי שבשביל ריאליזם יש לנו את המציאות. "עיניים שלי" הוא היוצא דופן מפני שהוא מצליח להסביר בכלים כמו-אמיתיים את מה שבחיים האמיתיים נותר תמיד לא מפוענח - המניעים שמאחורי בחירה בלתי נתפסת - ובזכות הסגנון המובהק שלו עושה את זה ללא פאתוס מיותר ובלי לספק תשובות קלות, קלישאתיות או מזעזעות-כדי-לזעזע.
בשורה וחצי, זה סרט חכם מאוד וקשה מאוד על גבר שהסיפור שלו וההחלטות שלו פשוט לא יוצאים לי מהראש. עזבו "אחד הסרטים הישראליים"; זו צפיית חובה.