ב"לעבור את הקיר" של רמה בורשטיין מסרבת הגיבורה, מיכל, לבטל את החתונה של עצמה לאחר שהמיועד מקבל רגליים קרות. "קטן על השם לסדר לי חתן", היא אומרת בביטחון שמדאיג או מעצבן את הרב שלה. "מה שאת עושה נקרא 'לסמוך על הנס'", הוא אומר לה. ואם הסצנה הזאת והאזהרה הרבנית הזאת מסכמים את ההיבריס או את הנאיביות או פשוט את האמונה שמובילים את מיכל להחלטה המכוננת שלה ושל הסרט, הרי שאותו הדבר נכון לגבי כמעט כל פעולה של הווארד רטנר, הגיבור הבלתי נשכח של "יהלום לא מלוטש" ואולי התפקיד הטוב ביותר בקריירה של אדם סנדלר.
רטנר הוא תכשיטן יהודי שמחזיק חנות מעט מפוקפקת ברובע היהלומים של ניו יורק. הוא מכור להימורים, הוא איש משפחה מסור, הוא מחזיק דירה בשביל המאהבת, הוא נוכל, הוא קורבן, הוא פראייר, הוא האסלר. זה לא עניין של "מחק את המיותר"; האחים ג'וש ובני ספאדי, שביימו וכתבו את "יהלום לא מלוטש" במשותף עם רונלד ברונסטין, בראו כאן דמות שכל הנ"ל נכון לגביה, אם לא בעת ובעונה אחת אז ללא ספק במצטבר. ולמרות שהסרט הזה הוא לא בדיוק מותחן, לפחות לא במובן הסטנדרטי, אי אפשר להפריז בעוצמת המתח שנבנה סביב השאלה איזה חלק באישיות הפגומה של הגיבור יכריע בסופו של דבר את גורלו.
"יהלום לא מלוטש" הוא אסקלציה אחת גדולה. רטנר, שממילא מחזיק באוויר אלף ואחד כדורים ועסקאות כשרות יותר ופחות, נמצא מצד אחד בעיצומה של חרבנה כלכלית ומשפחתית ומצד שני על סף מה שהוא מאמין שתהיה עסקת חייו: מכירה של אופאל שחור שנמצא במכרה באתיופיה, ספציפית בשטח שבו חיים יהודים שומרי מסורת. אני מציין את זה לא מטעמים פרובינציאליים, אלא מפני שהנסיבות המדויקות שבהן נמצאת אבן החן הזאת הן חלק מהותי מהתמה: הסרט המיוחד הזה סובב כולו סביב המתח שבין אמונה ואמונה טפלה, מזל וגורל, אינטואיציה וניחוש, הימור פרוע ותחושת בטן.
בעוד שרטנר נראה כמי שבאמת מאמין בהשגחה עליונה או לפחות בהשגחה פרטית, את האמונה הטפלה מייצג שחקן האן.בי.איי לשעבר קווין גארנט, בתפקיד עצמו. הספאדים ממקמים את העלילה ב-2012, במהלך סדרת חצי גמר המזרח בין בוסטון סלטיקס של גארנט לפילדלפיה 76 (סדרה שהייתה באמת, אגב, כך שלעכברי כדורסל עם זיכרון חזק צפוי כאן לפחות סוג מסוים של ספוילר); גארנט משתכנע שהאופאל של רטנר הוא הקמע שינצח לו את הסדרה, ועסקה אפשרית איתו היא קו עלילה מרכזי בסרט. ואמרנו אסקלציה, אז חוץ מהאינטראקציה עם גארנט והפמליה שלו יש לרטנר עסקים וחובות מול ערימה שלמה של טיפוסים פרובלמטיים, כולם ככולם כתובים ומשוחקים להפליא. משיקולי יריעה אזכיר רק את אריק בוגוזיאן, שחקן שתמיד הרגשתי שיש בו יותר ממה שהקריירה שלו מראה, בתפקיד נפלא כמלווה בריבית שהוא במקרה גם גיסו של רטנר, ואת קית' וויליאמס ריצ'רד כבריון המלחיץ שעובד בשירותו של הנ"ל. בתסבוכת הגדולה השנייה של רטנר, אידינה מנזל נהדרת בתפקיד אשתו וג'וליה פוקס עוד יותר נהדרת כמאהבת/עובדת שלו שדמותה היא שיעור מאלף דווקא בנאמנות.
האחים ספאדי משכו הרבה תשומת לב מוצדקת עם סרטם הקודם, "גוד טיים", אבל היצירה החדשה שלהם היא לטעמי קפיצה של כמה וכמה מדרגות. "יהלום לא מלוטש" הוא עבודת כתיבה אדירה, בדגש על בניית דמויות, ולא פלא שהקאסט כולו תופס בשתי ידיים את הזהב שמגישים לו הספאדים; שבחים מקיר תצוגה של תכשיטים לקיר תצוגה של שעונים מגיעים גם לצלם הוותיק דריוש קונדג'י ("שבעה חטאים", "אהבה") ולמלחין דניאל לופטין על פסקול שמצדיק שימוש בקלישאה "מכשף". הבינג סד דט, זה לא מקרה ששמענו על הסרט הזה בחודשים האחרונים בעיקר בהקשר של אדם סנדלר, וזה גם לא מקרה שיש מי שלוקח קשה את ההתעלמות של האקדמיה מההופעה המופתית שלו.
לפחות פעמיים בעבר, ב"מוכה אהבה" של פול תומאס אנדרסון וב"שמור עליי" של מייק בינדר, סנדלר היה פשוט פנומנלי בתפקידים דרמטו-קומיים של גברים שבריריים נפשית. כאן הוא עושה צעד קדימה ברפרטואר שלו עם הופעה שמזכירה את דסטין הופמן בשיאו, דמות שהייתה בקלות יכולה להיתפס כאוטו-אנטישמית (הספאדים, כמו סנדלר, הם יהודים) אלמלא ההופעה המדויקת כל כך שאיכשהו מכריחה אותך להזדהות עם אדם שבסופו של דבר הוא די עלוב נפש. מייקל ריצ'רדס אמר פעם שבתחילת ימי "סיינפלד" הוא שיחק את קריימר כמי שתמיד נמצא צעד אחד מאחורי כולם לפני שנפל לו האסימון שזה ההפך, שקריימר מבחינתו נמצא צעד אחד קדימה; מה שמדהים בכתיבה ובביצוע של הווארד רטנר הוא שבמשך יותר משעתיים אי אפשר להחליט אם הטיפוס הזה מקדים או מאחר, אחד שהכל תמיד מסתדר לו בסוף או אחד שאף פעם לא הולך לו שום דבר, מה שהופך את הישורת האחרונה - או ליתר דיוק במקרה הזה, את הרבע הרביעי - למותח אפילו יותר.
אז סנדלר שוב לא מועמד לאוסקר על תפקיד ששווה פסלון, ו"יהלום לא מלוטש" לא יגיע לבתי הקולנוע מחוץ לארה"ב אלא יופץ בנטפליקס (זמין בישראל החל בשישי, 31.1), אבל בצד החיובי יש לכם כאן 135 דקות של עונג צרוף מול הטלוויזיה. איזה סרט, איזו דמות, איזה שחקן. ואיזה סוף, יא רבנן.