בפעם האחרונה שנעשה סרט על בסיס מחזה מאת אוגוסט וילסון, מי שהוגדר "משורר התיאטרון של אמריקה השחורה", זה היה "גדרות" בבימויו ובכיכובו של דנזל וושינגטון. הדבר היחיד הראוי לציון באותו פרויקט מ-2016 הוא הסצנה שבה ויולה דיוויס שברה את שיא הגודל לבועת סמארק שנראתה אי פעם מבצבצת בעיצומו של בכי מתוך איזשהו נחיר על איזשהו מסך, שיא שהוחזק עד אז בידי "פרויקט המכשפה מבלייר" והיו שחשבו שלעולם לא יישבר. עכשיו מככבת דייויס בעיבוד נוסף למחזה מאת וילסון, "הבלוז של מא רייני" (במקור "ישבנה השחור של מא רייני"), והחדשות הטובות הן שמדובר בשיפור בהשוואה ליצירה הדידקטית והמטרחנת של וושינגטון, שמצדו חתום כאן כאחד המפיקים.
החדשות הרעות בקשר ל"מא רייני" הן שנתקיים בו הציוץ האגדי ששחרר הסטיריקן אנדי בורוביץ לאחר שצפה ב"סוס מלחמה" של סטיבן ספילברג. "הדבר האחד ב'סוס מלחמה' שקצת משעמם", צייץ בורוביץ, "הוא החלק שעוסק בסוס". על אותו משקל, הדבר האחד שקצת משעמם ב"הבלוז של מא רייני" הוא החלק שעוסק במא רייני. כלומר, כבודה של גרטרוד "מא" רייני, מחלוצות הבלוז, במקומו מונח היסטורית ואמנותית - רק כדי לסבר את העין, את הלהיט שלה "See See Rider" ביצעו אחריה בין השאר אלביס פרסלי, ג'ניס ג'ופלין, הגרייטפול דד וברוס ספרינגסטין - אבל בין ההופעה המופרזת של דיוויס והבימוי הגס של ג'ורג' סי וולף, כדמות קולנועית היא פשוט בלתי נסבלת. כאילו כן, הבנו, היא דיווה מהגיהינום למרות שהיא אישה שחורה בארה"ב של 1927; יש בזה עוצמה, אבל זאת בדיוק הבעיה. וולף ודייויס עושים לה כזה אביוז שכל שנייה נוספת שלה על המסך הוציאה ממני "אוי לא".
"מא רייני" הוא סרט קאמרי שמתרחש ברובו בסשן הקלטות אחד בשיקגו. אנחנו מתחילים מאיחור אופנתי של מא ומתוודעים ללהקת הליווי, האנסמבל שהוא לב הסיפור והסרט, ובמרכזו נגן החצוצרה הצעיר ליוי. וזה פעמיים "במרכזו", כי מה שאנחנו מקבלים כאן הוא גם התפקיד האחרון בחייו הקצרים מדי של צ'דוויק בוזמן ("הפנתר השחור"), וגם דמות שהיא ביי-פאר המעניינת ביותר בסרט. בעצם, תיקון: הדמות המעניינת היחידה. וגם זה משהו שאפשר להגיד עליה בעיקר בגלל התפתחויות שמגיעות ממש בישורת האחרונה.
"מא רייני" אינו סרט רע, בטח לא רע כמו "גדרות", אבל הוא סובל מבחינתי משתי בעיות כרוניות: בימוי ביזארי וחוסר עניין לציבור. הביזאריות דנן לא מסתכמת רק בעבודה עם דיוויס, שנראית כאילו התנהלה תחת הכותרת "תתחילי הכי אובר-אקטינג שיש לך ולאט לאט תגבירי", אלא גם בעבודה עם בוזמן - זה לכאורה תפקיד טוב וצוואה אמנותית ראויה, אבל גם המשחק שלו "גדול", תיאטרלי, כאילו זה לא עיבוד למחזה אלא המחזה עצמו. מה שמוביל להחלטה הכי משונה של וולף, שהיא לנסות ליצור רגעים "קולנועיים" בתוך התיאטרון המצולם הזה. כאילו אחי, תחליט: או שאתה בתיאטרון ואז אני עוד איכשהו מבין את המשחק הגדול-מהחיים, או שהפנמת שאתה על מסך אחר - ועוד קטן, הסרט הזה הוא פרויקט של נטפליקס - ותעשה את ההתאמות. אבל וולף נשאר איפשהו באמצע, מבליח מדי פעם עם סטים של שחזור תקופתי שיושבים על הסרט כמו אוכף על גב פרה וסיקוונסים שבהם העריכה נעשית פתאום נוכחת ומושכת תשומת לב ללא צורך, סיבה או תוצאה מלבד תמיהה.
ברגעים האחרונים שלו - אל דאגה, אף מילה - "מא רייני" מצליח לייצר אמירה, גם אם מובלעת, על האטיטיוד של האדם השחור באמריקה. זה סרט על בלוז, אבל בסוף-בסוף אפשר ללמוד ממנו לא מעט על היפ הופ ולצורך העניין גם על האן.בי.איי, תכלס כל מקום שבו שמענו על צעיר שחור מוכשר שהצליח לצאת מהשכונה אבל השכונה סירבה לצאת ממנו. אלא שלתוך התובנה המעניינת הזאת מצטבר הסרט ממש בשלהי 94 דקותיו, ועד לרגע הזה הוא לא מצליח מבחינתי ליצור שום סוג אחר של עניין. כלומר, אפשר להתרעם על חוסר הצדק שמוצג כאן - האנשים הלבנים, מנהל חברת התקליטים והאמרגן של מא, בבירור מנצלים את המוזיקאים השחורים - אבל הסיטואציה אינה ייחודית דיה כדי להצדיק *עוד* שעה וחצי על אחת העוולות המטופלות ביותר בקולנוע האמריקאי של השנים האחרונות.
אנשים דורשים בצדק שמבקרי הקולנוע שלהם יהיו נחרצים, ידברו במונחים של "לראות/לא לראות", אבל לדאבוני "הבלוז של מא רייני" הוא מקרה מובהק של "אפשר לראות". פשוט לא יודע איך להגדיר אחרת יותר מ-80 דקות לא ממש מעניינות, אובר-משוחקות ואובר-קלישאתיות, שבסופן מסתתרות פחות מעשר דקות של "וואלה, לזה לא ציפיתי".
מילה אחרונה, כי אפשר שלא, על דיבור האוסקר סביב בוזמן: מה אני אגיד לכם, לא יודע. מצד אחד, מוזר לתת לשחקן קולנוע אוסקר על תפקיד שבאמת נראה לגמרי תיאטרון. מצד שני, יש משהו ראוי בהענקת הכבוד המסוים הזה לשחקן המסוים הזה. מצד שלישי, זה יהיה שוד לא לתת את זה לריז אחמד על "Sound of Metal". יודעים מה, זאת פשוט עוד שורה תחתונה של "אפשר".
"הבלוז של מא רייני" זמין עכשיו בנטפליקס ישראל