1) זהב. בין כוחו של גלובוס הזהב כמותג לחשיבותו כפרס מתקיים במובהק יחס הפוך. הגלובוס הוא למעשה פרס הקולנוע הגדול הכי פחות "חשוב", ואני בפוזיציה לשחרר את ההצהרה הזאת כי מי שמחלקים אותו הם אנשים כמוני, לא יותר ולא יותר. ליתר דיוק 87 אנשים (השנה, המספר המדויק משתנה) שגם הם כותבים לא-אמריקאים שמסקרים את הקולנוע האמריקאי (וגרים בקליפורניה, לא בגבעתיים, אבל משאר הבחינות הם באמת בול אני). אפילו בפסטיבל קאן, עם "חבר המושבעים" המגוחך שלו, מדובר לפחות באמנים פעילים שמחלקים את הפרסים.

השבוע פורסם בלוס אנג'לס טיימס תחקיר על טובות ההנאה שמרעיפים האולפנים ההוליוודיים על איגוד העיתונאים הזרים בהוליווד, ה-HFPA; זה חשוב וזה מעצבן, אבל לא באמת צריך את זה כדי לקבוע ש"ארץ נוודים" זכה בפרס הדרמה הטובה ביותר מטעמו של גוף מפוקפק אם לנסח את זה בעדינות, או "90 כלומניקים מאוננים" בניסוחו האגדי של גארי אולדמן. ותודה לעמיתי ישי קיצ'לס, שהציף מחדש את הציטוט הזה בפייסבוק בדיוק כשנזקקתי לפאנץ' שעניינו "גלובוסים שמובוסים".

2) ז'או. "הרוכב" מ-2017 הוא אחד מסרטי העשור הקודם שלי, יצירה כמעט מושלמת של הבמאית קלואי ז'או שהקפיצה אותה לא רק אל "ארץ נוודים" אלא גם לג'וב ביקום הקולנועי של מארוול, שבו היא מביימת את "הנצחיים" המסקרן (נובמבר בקולנוע, בלי נדר וקורונה). ז'או (38) העמידה חתיכת רף עם "הרוכב", שם עשתה שימוש נפלא בשחקנים לא מקצועיים כדי להכניס את הצופה לעולם המטורלל של מופעי הרודיאו, והעובדה שסרטה החדש עוסק שוב בקהילה מאוד מובחנת, תמהונית-משהו, ושוב מציג שחקנים לצד נון-שחקנים, עשתה לי תיאבון עצום לעוד מאותו הדבר. ובעוד ש"ארץ נוודים" הוא בהחלט סרט טוב, הוא לא קרוב להיות טוב כמו קודמו.

3) פרן. לאחר שבעלה מת והעיירה שלה ליטרלי נמחקת מהמפה - זה דבר שאשכרה קרה ב-2011, כשהמפעל שסביבו התקיימה העיירה אמפייר נסגר וחתם את גורלה - פרן (פרנסס מקדומרנד) עוברת לגור ברכב המסחרי שלה. לרגע נדמה שהיא עושה את זה מתוך מצוקה כלכלית, אבל לא; היא פשוט בוחרת להצטרף לקהילה קטנה של אמריקאים שמגדירים את עצמם נוודים. חלקם הם אנשים כמוה, מהגרי עבודה נצחיים שמתפרנסים כמה וממה שאפשר וממשיכים הלאה, העיקר לנדוד לנדוד; אחרים יוצאים לדרך בשנות הפרישה שלהם או פשוט מתנתקים כליל מהציוויליזציה, או אולי נכון יותר לומר מהקפיטליזם.

4) איזם. ב"ארץ נוודים" אפשר למצוא מלא איזמים ראויים לדיון. לצד ההתנערות מהבלי הקפיטליזם אפשר בהחלט לדבר על סוציאליזם, כי קהילת הנוודים היא שיתופית במובן העמוק ביותר של הביטוי; ראוי לדבר על נטורליזם, אולי ההגדרה הטובה ביותר לסגנון הבימוי של ז'או ולצילום של ג'ושוע ג'יימס ריצ'רדס; ואפשר להזכיר את המינימליזם שמאפיין גם סגנון החיים הנוודי וגם את התסריט של ז'או, עיבוד לרומן מאת ג'סיקה ברודר. עכשיו, שלא תטעו, אף אחד מהאיזמים האלה לא משמש כאן כאיזה דגל; ז'או לא מטיפה לשום דבר וגם לא חושפת עוולה או אי צדק משום סוג שהוא. זה לא "רוג'ר ואני", הדוקומנטרי הבלתי נשכח של מייקל מור על מה שקרה לעיירה פלינט אחרי שכמאמר השיר "המפעל נסגר, הבנק סגר". זאת הצצה, כמעט ברמת זבוב על הקיר, לסגנון חיים אלטרנטיבי.

5) וויר. מישהו כתב פעם על פיטר וויר, הבמאי האוסטרלי הנהדר של (בין השאר) "המופע של טרומן", "ללכת שבי אחריו" ו"העד" שהאיש מנהל את הקריירה שלו כמסע של דילוגים מקהילה סגורה אחת לבאה אחריה. זה תיאור הוגן למדי, וז'או - שסרטה הראשון "Songs My Brothers Taught Me" מתרחש בשמורה אינדיאנית, ועל השני והשלישי עיניכם הקוראות - נראית כרגע כמו היורשת החוקית של וויר. אבל בעוד שוויר הקפיד תמיד לעטוף את הפֶטיש האנתרופולוגי שלו בדרמה סוחפת, ז'או מוותרת הפעם על דרמה באופן מוחלט. "ארץ נוודים" הוא סרט כמעט נטול עלילה ולגמרי נטול תפניות ופסגות סיפוריות, משהו שמזכיר את הקולנוע של טרנס מאליק. ולא, אני לא מתכוון לזה בתור דבר טוב.

6) סוונקי. זה לא ספוילר, כי היא אפילו לא דמות משנה אלא הבלחה רגעית, אבל הרגע היחיד ב"ארץ נוודים" שהצליח להזיז אצלי משהו רגשי הוא מונולוג שנושאת אישה בשם סוונקי - חברה בקהילת הנוודים שמגלמת את עצמה, פחות או יותר - על חייה כפי שהם נראים לאחר שאובחנה עם סרטן סופני. זה אחד הרגעים הקולנועיים היפים שראיתי השנה, אבל זה רק רגע, והבעיה היא שבשאר הזמן הסרט הזה עובר ממול כמו נוף בחלון של אחד הקרוואנים שמככבים בו.

אין ספק שז'או עושה את זה במכוון ובמודע. לא במקרה היא נותנת לגיבורה שלה *לא* לאמץ כלב נטוש, כמו שלא במקרה היא נותנת לה לעבור ליד אולם קולנוע שמקרין את "הנוקמים", יציאה מקסימה של אירוניה עצמית לאמור "מה לה ולזה". הדברים האלה יכולים להיות סימנים של התבגרות קולנועית, אבל הם עלולים גם לסמן את הנקודה שבה יוצר מוכשר שוכח מהקהל שלו ומתחיל להתעניין במטותא רק בעכוזו שלו - וזו נקודת אל-חזור, כפי שלמדנו בדרך הכאובה מ(למשל) דארן ארונופסקי ופול תומאס אנדרסון.   

  

7) פייגי. אני ממש שמח שז'או עושה מארוול, זאת השורה התחתונה שלי. היצירה זוכת הגלובוס שלה ראויה לשמות תואר כמו "יפה" ו"מהורהרת" ו"לירית", פרנסס מקדורמנד עושה (עוד) תפקיד נהדר והמוזיקה של לודוביקו אינאודי מצדיקה שימוש במילה "מכשפת", אבל הסרט השלישי של קלואי ז'או קצת משעמם ולא לגמרי מתקשר, כי ככה הבמאית שלו החליטה. אני חושב שקווין פייגי וצבא האמת שלו מגיעים לקריירה שלה בדיוק בזמן כדי להזכיר לה שלסרטים יש גם צופים.