מכל הדברים שצופי "האדם הראשון" אומרים אלה לאלה ביציאה מהאולם, אני מוכן להמר ש"צילום מעצבן" נמצא גבוה ברשימת התלונות הנפוצות. אחרי הכל, הבמאי דמיאן שאזל והצלם לינוס סנדגרן, שלפני שנתיים רקחו ביחד את הפלואו הוויזואלי הנהדר של "לה לה לנד", מריצים כאן 140 דקות של תזזית כמעט בלתי פוסקת ולפרקים כמעט בלתי נסבלת. סנדגרן עובד עם מצלמה נישאת או מוחזקת, מחפש את האובייקטים גם כשהם נייחים לגמרי, בורח מפוקוס וחוזר אליו, נון סטופ. זה עובד מדהים בסצנת הפתיחה, שבה אנחנו חווים טיסת ניסוי ממש מתוך התודעה של ניל ארמסטרונג (ראיין גוסלינג); כשהמצלמה מסרבת לנוח לשנייה גם בסצנה של ארוחת ערב בבית ארמסטרונג, המנייריזם המסוים הזה מתחיל להעיק וגורם לסרט להיחוות כארוך אפילו יותר מהשעתיים ו-20 המכובדות ממילא שלו.
כן, אין אפס, הצילום מעצבן וחוויית הצפייה מתישה ממש ברמה הפיזית. אבל זאת החלטת בימוי שלפחות מבחינה אינטלקטואלית אפשר להגן עליה, אפילו להעריך אותה. אחרי הכל, זה סרט על אדם שמתמודד עם האתגר האולטימטיבי. בעצם יותר מאחד, כי "האדם הראשון" הוא סיפור על אבדן באותה מידה שהוא סיפור על הישג. אולי כדי להבין את האדם ואת צעדיו - מטאפוריים וממשיים, היסטוריים ופרטיים - החוויה אמורה להיות קצת מאתגרת גם בשבילנו?
איטס קומפליקייטד
אנחנו מתוודעים לארמסטרונג כשהוא כבר מהנדס מדופלם וטייס ניסוי מוכח, אבל עדיין לא אסטרונאוט. הסרט מלווה אותו כשהוא מצטרף לנאס"א ומתחיל לחיות על בשרו את המרוץ לחלל, שבתחילת שנות ה-60 נוטה באופן מובהק לטובת הרוסים. בהיבט הזה, "האדם הראשון" הוא יצירה משלימה ל"הצוות המובחר" הנפלא של פיליפ קאופמן מ-1983: זה כמעט כאילו ששאזל מסתובב על הסט של קאופמן וגונב שוטים של ארמסטרונג כשהוא מסתובב בין שאר חלוצי החלל (היי, אולי בגלל זה הכל רועד ומרצד כמו סרט של "אנונימוס"). אבל "האדם הראשון" הוא ביופיק במובן המחויב של המילה, יצירה על קורותיו של אדם ולא על קורותיה של משימה, ושאזל מקדיש זמן מסך ממושך לחייו הפרטיים של ארמסטרונג, להתמודדות שלו עם האתגר המאוד לא שמימי של טרגדיה משפחתית.
הכאפה הראשונה שחוטפים ניל וג'נט ארמסטרונג (קלייר פוי, "הכתר") ב"האדם הראשון" אינה תג המחיר של המסע ההרואי לירח, אלא החרא של החיים האפורים עצמם. הם חווים אבדן וצריכים למצוא סיבות להמשיך לחיות, מה שהופך את המסע הגרנדיוזי לכיבוש הירח לכמעט אירוני - כאילו, הבנאדם לא במצב לצאת מהמיטה בבוקר, מה אתם מדברים איתו על לצאת מהאטמוספרה. זה מנתק את סרטו של שאזל מכל הקולנוע שנעשה בעבר על תכנית החלל האמריקאית, כי התכנית או המשימה הן תמיד העיקר. זאת הפעם הראשונה שהגיבור האמיתי הוא האדם, וכמה הולם שזה דווקא ההוא מהצעד הקטן.
החיבור בין האינטימי להיסטורי, בין המשפחתי ללאומי, עלול לייצר דימויים בשקל. אבל בדיוק כמו ששאזל לא מרחם על צופיו בבואו לביים מצלמה, ככה גם התסריטאי ג'וש סינגר ("ספוטלייט") לא עשה לנו הנחות. אנחנו לא מקבלים מפתח מאסטר אחד שאמור לפתוח את כל דלתות לבו של ארמסטרונג, בבחינת "הדבר שגורם לו לתקתק"; "האדם הראשון" מציע צרור שלם של מפתחות, כל אחד להיבט אחר בחייו ובנפשו של הגיבור. "כי הוא סוג של גבר ישן", "כי יש לו נשמה של מהנדס", "כי הוא עצור רגשית", "כי הוא לא מסוגל להכיל את האבל שלו" - בכל פעם שהיה לי נדמה שתפסתי את המפתח האחד, התשובה שמפצחת את האיש כולו, סינגר ושאזל עשו לי נו-נו-נו ומשכו בכתפיהם לאמור שזה מורכב.
האם דמיאן שאזל באמת עשה החלטה מודעת לאתגר אותנו במחיר של קומוניקטיביות, כלומר לקח הימור מושכל על הסבלנות של הצופים, או שהאינטנסיביות המתישה של "האדם הראשון" היא מה שקורה כשיוצר שוכח שיש לו קהל? אני מעדיף לחשוב שזאת האפשרות הראשונה, כי פשוט מוקדם מדי בשביל שאזל להפוך לאחד מהבמאים האלה שהיו אחלה לפני שהם שכחו מהצופים. "וויפלאש" ו"לה לה לנד" זה לא מספיק בשביל להיעלם לנצח באזור הדמדומים שבו נמצאות כרגע הקריירות של דארן ארונופסקי ופול תומאס אנדרסון, אם להזכיר שני שמות בולטים של חבר'ה שהיו אחלה כשהיה להם אכפת מאיתנו.
לגמרי שווה את זה
"האדם הראשון" הוא סרט לא קל לצפייה, אבל הוא מתגמל לא פחות משהוא דורש. יש בו עומק אמיתי, פענוח דמות סבלני ומשחק פנומנלי של קלייר פוי שמאפיל על אחד התפקידים הטובים בקריירה של גוסלינג. בהתאמה, אני חושב על הסרט הזה המון מאז שצפיתי בו: האם הספר מאת ג'יימס הנסן והסרט מאת דמיאן שאזל נקראים באנגלית "First Man" כי זאת לא רק הביוגרפיה של האדם הראשון על הירח על גם אמירה על איזו גבריות ישנה, בכל המובנים של הביטוי? האם זה סרט על דברים שהאומץ מאפשר לאדם לעשות או על דברים שהיצר ההישרדותי מכריח אותו לעשות? ואולי זאת בכלל אמירה על הסך הכל שעושה אותנו - הדברים שניצחנו, הדברים ששרדנו, הדברים שהיינו שם כשהם קרו?
הוליווד עושה בימים אלה מעט מאוד קולנוע מעורר מחשבה. "האדם הראשון" הוא קולנוע כזה, ולא רק בגלל האופן שבו הוא מתקל את הגיבור שלו, אלא גם בגלל השאלות שהוא צובר על הדרך - אם בנוגע לטבע האדם או רק לאדם ששמו ארמסטרונג. העובדה שהוא מצליח גם לרגש, כלומר אינו מסתפק בלהיות איזה תרגיל שכלתני, היא בעיניי כל מה שצריך כדי להטות את הכף: כן, זה לגמרי שווה את הצילום המעצבן.