"הנשף", סרטם של שרון מימון וטל גרניט (הופק בשיתוף קשת 12), הוא חוויית הצפייה המשונה ביותר שהייתה לי מאז לא זוכר מתי. 12 שעות עברו מאז שנדלקו האורות ואני מרגיש כאילו צפיתי אמש בשלושה סרטים שונים, שניים מהם שזורים בעריכה צולבת לאורך שני השלישים הראשונים של 97 דקות המסך ואחד מהם חולש בלעדית על השליש האחרון; אחד מהם הוא סרט תיכון עם בעיית אמינות קשה, השני הוא מלודרמת התבגרות ממוצעת והשלישי הוא דרמה נבונה, מקסימה ונוגעת ללב. מבולבלים? נו, הרגע אמרתי שגם אני.
לתיכוניסטיות הירושלמיות קשת (נועם לוגסי) וטיגיסט (נצנת מקונן) יש רעיון: הן ימכרו כליה כדי לממן לעצמן פרוצדורות פלסטיות. יש להן אפילו אשת קשר שיכולה לארגן את כל זה בשושו (אסי לוי). כשתלמידה חדשה בשם עדן (סתיו סטרשקו) מגיעה לבית הספר היא מיד מתחברת לשתי הנערות חסרות הביטחון, אלא שהמוטיבציה שלה לביצוע התערבות פלסטית שונה משמעותית משלהן: עדן היא טרנסג'נדרית שאביה מתנגד לממן לה טיפול כירורגי.
"הנשף" נקרא "הנשף" כי כל הנ"ל מתרחש בתחושת דחיפות לקראת ליל הפּרוׄם, אירוע שמימון וגרניט מציגים כמו בקומדיית התבגרות אמריקאית רק בניכוי הקומדיה. כלומר, זה לא שהסרט מתייחס לעניין ברצינות תהומית כמו שהוא מקצין את הדברים עד כדי כך שהפרום - ובעצם כל אספקט של חיי התיכון - נראה כמו כל הדברים האיומים והנוראים שלמדנו מסרטים אמריקניים. בריונות מילולית ופיזית, שטחיות אבסולוטית, שיימינג דיגיטלי ואנלוגי, יו ניים איט. ובהיבט הזה, בסרט התיכון שמהווה בערך מחצית משני השלישים הראשונים של "הנשף", הוא נכשל.
הבעיה היא כאמור אמינות, שבמקרה הזה מתנהגת כמו וירוס. אז בהתחלה הדיאלוגים נשמעים זרים, לא יושבים טוב על השפתיים של השחקניות, עושים רושם מתורגם מאנגלית או ממש מדוברים באנגלית, אבל בשפה רק כאילו-מעודכנת; וכמו בסרטים רבים אחרים שזכו למימון המיזם לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, הסרט הזה אמנם מצולם בעיר הבירה, אבל מחובר אליה או קשור אליה באותה מידה שהוא מחובר וקשור לטבעות של שבתאי; וכשמתבררים פרטי התכנית הכירורגית של קשת וטיגיסט, אי אפשר לרגע להאמין שהיא יכולה להתקיים באיזושהי מציאות מוכרת; וזה מצדו מפיל את הדמות של אסי לוי, שעושה כמיטב יכולתה, אבל עם כל הכישרון העצום שלה לא יכולה להציל את המצב. אז יש לנו תיכון לא סביר בתור רקע, מזימה לא סבירה בתור עלילה וצעירות לא סבירות בתור גיבורות. אבל מה, בירושלים.
במקביל ובהצלבה אנחנו נחשפים לנעשה בביתה ובלבה של עדן. לעימותים שלה עם אביה (מיכה סלקטר, שיוצא מצוין מתפקיד כפוי טובה), ליחסים שנרקמים בינה לבין ילד הכאפות הרשמי של השכבה (ארד טריפון רשף בהופעה שעושה טעם של עוד). זה סרט טוב יותר, מגובש יותר ואמין הרבה יותר מסרט התיכון שמצטלב איתו, אבל באותה נשימה, אין בו שום חידוש. זאת עוד מלודרמה משפחתית שבמרכזה סוגיה של גילוי עצמי, של זהות.
כל עוד "הנשף" רוקד על שתי החתונות האלה, מדובר ביצירה שפגמיה עולים משמעותית על סך יתרונותיה (מה גם שלצד כל הקיטורים שכבר הוצאתי מהסיסטם, המשולש שבלב כל העניין פשוט לא עובד. קשה מאוד להגדיר מהי כימיה, אבל זה מסוג הדברים שמזהים אותם כשרואים אותם, ובין שלוש החברות של "הנשף" לא רואים את זה בכלל). כך אירע שמשהו כמו 70 דקות לאחר כותרות הפתיחה כבר התייאשתי לחלוטין מכל העסק - אבל אז התחיל סרט שלישי. סרט על עדן, סרט שכולו סתיו סטרשקו.
כל דיון בעלילה של השליש האחרון הזה יהיה ספוילר, אבל את זה אפשר להגיד: בישורת האחרונה שלו, "הנשף" נעשה כל כך מדויק ואמיתי ונוגע ללב שלרגע התחלתי לחשוב שהפייקיות המוחלטת של ההתחלה היא החלטה מכוונת. זאת כנראה הנחה גדולה יותר ממה שמגיע לכתיבה של מימון וגרניט - "אנשים לא מדברים ככה" זה "אנשים לא מדברים ככה", וזאת הייתה חולשה בולטת גם בסרטם הקודם, "מיתה טובה" - אבל מה שקורה ככל שהסרט מתקרב אל סופו הוא חתיכת רידמפשן. לראיה, יצאתי ממנו בתחושה הרבה יותר מיוחדת ומהורהרת מזו שליוותה אותי לכל אורכו.
זה מוזר כי כל הסרט הזה מוזר. קחו לדוגמה כשל לוגי שאני לא מצליח להתגבר עליו: בעוד שקשת וטיגיסט מעוניינות להשתדרג פלסטית בגלל מה שהן חושבות שאחרים חושבים עליהן, בהתאמה "האף שלי זוועה" ו"אין לי ציצים", עדן מעוניינת בהתערבות כירורגית שתחשוף את מה שהיא תמיד ידעה על עצמה - קרי שהיא אישה. זה בסדר גמור שיש פער כזה בין הדמויות הראשיות שלך, אבל זה לגמרי מכשיל את המטאפורה המרכזית של הסרט, שהיא ויתור על איבר פנימי בשם החיצוניות, ובהשאלה ויתור על מי שאתה בשם איך שאתה נראה. הרי יוצא מזה אחד מהשלושה: או שטרנסג'נדרים הם שטחיים להחריד, או שזה בסך הכל סבבה לעשות מה שעשו שלוש הבנות, או שהניסיון להלביש מטאפורה אחת על שתי מוטיבציות הפוכות לא היה רעיון תסריטאי מוצלח מלכתחילה. מימון וגרניט מטפלים כל כך יפה בדמות של עדן שאני משוכנע שהתשובה היא ג' (וזה מצדו ממחיש עד כמה התערבבו כאן רמות שונות של רעיונאות, של כתיבה ושל ביצוע. אבל נדמה לי שכבר כיסינו את הפערים האלה).
אני לא יכול לפרט למה, אבל בהחלט יכול להדגיש עד כמה, "הנשף" הוא סרט פסימי. לא בנוגע לגיבורות שלו: בנוגע לחברה שמקיפה אותן. אם בכל סרט תיכון אמריקאי שעוסק בסוגיות דומות היינו מגיעים לרגע שבו החברה התיכונית כולה מפנימה את בעיית השטחיות או הבריונות או הווטאבר שלה ומשנה את דרכיה - ובעצם את דרכיה של החברה האנושית כולה, כי סרטי תיכון הם כמעט תמיד מיקרוקוסמוס - הרי שכאן אין שום תיקון. זה חלק מהמוזרות, חלק מהדיסוננס של סרט התבגרות שאין בו שום משובת נעורים. רק הכרה קרה בחרא הצרוף שנהוג משום מה לכנות "המרקם האנושי" (שמיוצג כאן בכישרון לא מבוטל בידי ניב סולטן, הביץ' הרשמית של התיכון ושל "הנשף"). כמו כל דבר טוב אחר בסרט הזה, גם הערך המוסף הפסימי-מפוכח מופיע רק במערכה השלישית; מאוחר, אבל לא מאוחר מדי.
נו, אז ללכת ל"הנשף" או לא? בסופו של דבר אני מצביע ללכת. הרי עם כל ההסתייגויות בזמן אמת וגם אלו שבדיעבד, 12 שעות לאחר מעשה אני יושב כאן וחושב "איזה עולם".