על רקע הקטסטרופה של "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", הסרט האחרון מבית די-סי קומיקס, ההייפ סביב "יחידת המתאבדים" שלה הוא בפירוש לא מובן מאליו. אבל הוא כן מובן, מפני שההבטחה שצופנים הטריילר והמקור (או יותר נכון המקורות, כי ל"יחידת המתאבדים" כקומיקס היו כמה וכמה גלגולים) היא למשהו שבאמת עוד לא ראינו: סרט הגיבורים מת, יחי סרט הנבלים.
הסיפור, שמזכיר מאוד את "12 הנועזים" של רוברט אלדריץ', הוא על הרגע הזה שבו הממשלה מחליטה לגייס את הרעים כדי להילחם בעוד יותר רעים: נבלי-על משוחררים מכלאם כדי להוות קונטרה לנוכחות לא-אנושית שנראית מאיימת מספיק כדי לקחת את הסיכון של השימוש בסוציופתים כיחידת קומנדו. יש אפילו תשובה תסריטאית סבירה לשאלה "איך הופכים נבל לחייל" – מנצלים את החולשה האחת שלו וחוץ מזה שותלים לו בראש חומר נפץ על תקן חסם ובלם, זה איך – אבל מה זה שווה אם הרעים אינם רעים כלל ועיקר?
יחידת המתאבדים כוללת את הצלף האבסולוטי דדשוט (וויל סמית'), גנב-העל האוסטרלי בומרנג (ג'יי קורטני), יורה הלהבות דיאבלו (ג'יי הרננדז), איש התנין קילר קרוק (אדוואלה אקינואויה-אגבאג'ה), אשת החרבות קטאנה (קארן פוקהארה), המתנקש סליפנוט (אדם ביץ') ומעל כולם הארלי קווין (מרגו רובי), זוגתו של הג'וקר ומי שמוצגת כאישה מטורפת לחלוטין עם כוחות-על פיזיים לא לגמרי מוגדרים. ובכל הגלריה הזאת לא תמצאו דמות אחת שעושה דבר רע אחד. כלומר, לא בסרט גופא - לכל אחד מהם יש תיק הרשעות מכאן ועד שדי-סי תפיק את "ליגת הצדק" - אבל מה שאנחנו רואים במו עינינו הוא חבורה של טיפוסים לא מובנים. הם לא נבלי-על; לכל היותר הם גיבורי-על קצת מעפנים עם רקורד שלילי ובעיית תדמית.
מה רע?
תראו, "רוע" הוא הסבר ממש מחורבן לאופן שבו דמות מתנהגת ומתנהלת. בהקשר הזה, די-סי יכולה ללמוד מעצמה: הדבר הכי נפלא ב"האביר האפל" הוא ההצגה של הג'וקר לא כאדם "מרושע" אלא כאנרכיסט. מהבחינה הזאת, "יחידת המתאבדים" היה יכול לפרוע את השטרות של עצמו לו היה מציג גלריה של דמויות שעושות דברים איומים מסיבות מעניינות. אלא שבין ה"הכל למען בתי הצעירה" של דדשוט ל"תכלס אני הגיבן מנוטרדאם" של קילר קרוק, הסיבות של החבר'ה האלה הן הכל חוץ ממעניינות.
יוצאת הדופן היא הארלי קווין, לשעבר הפסיכיאטרית של הג'וקר ועכשיו יד ימינו. למה שמישהי תתאהב בג'וקר? האם היא באמת מטורפת או שזאת מניפולציה חברתית מהסוג שבן הזוג שלה נוטה להפעיל? הבמאי-תסריטאי דיוויד אייר מציג את השאלות הללו, אבל תשובות טובות אין לו. לגיטימי להציג דמויות לא פתורות – למען האמת, לפעמים זה מעניין יותר מכל פתרון – אבל בסרט עם אקספוזיציה כל כך ארוכה, בתסריט שמתעקש להציג את הדמויות אחת-אחת באופן אנאלי לפני היציאה לאקשן, זה פשוט מוזר.
סיכום ביניים: "יחידת המתאבדים" הוא מצג שווא כתוב באורח מרושל ובנוי באורח תמוה. לסרט הזה אין אפילו דבר בסיסי כמו אמצע – יש לו התחלה שלא נגמרת (לא הצצתי בשעון, אבל כניסת הדמות של קטאנה והסיום הרשמי של האקספוזיציה זה משהו שקורה לפחות שעה בתוך העסק) ואחריה קליימקס ממושך, ממושך מדי, שבו בחורינו הלא-באמת-רעים מתמודדים עם נבלית-העל הרשמית של הסרט - "מכשפת" (קארה דלווין), שנראית ובעיקר נשמעת כמו ניצולה מסרטי "המומיה". למען האמת, אפשר לציין רק דמות אחת שאיכשהו עונה על ההגדרה של מרשעת מעניינת – אמנדה וולר (ויולה דייויס), הבוסית של כל האופרציה. וגם היא מעניינת רק בגלל שמדובר בנציגת ממשל חסרת מצפון לחלוטין - שום דבר מורכב, אבל לפחות יש כלבה אמיתית אחת בסרט שמבטיח להקה שלמה שלהם.
אפרופו חוסר מצפון, הערת חובה על הג'וקר של ג'ארד לטו: מדובר בשילוב מרהיב ממש של דמות שלא תורמת כלום למהלך התקין של הסרט והופעה פשוט מביכה של שחקן מוכשר. אני רוצה לחשוב שזאת לא אשמתו, אלא פשוט מה שקורה כשכותבים לך דמות בלי מניע, בלי תקווה, בלי חלום.
כאשר התאבדנו
אוקיי. כל זה הוא מתחום התוכן, ובהיבט הזה יש מעט מאוד מילים טובות להגיד על הדי-סי החדש. לצערי יש אפילו פחות דברים חיוביים לומר על הסגנון: הסרט הזה מתאמץ להיות מגניב, אבל רוב הזמן מצליח רק להתאמץ; הפסקול שלו מנסה להיות מעודכן, אבל הוא בעיקר עמוס ומציק ושוב מתאמץ (ואפילו לא מעודכן. אני מת על אמינם, אבל "סלים שיידי"? מה השנה אצלכם, די-סי?); והכי כואב זה כשהוא מתאמץ להצחיק. זאת בכלל נקודה לדיון, מפני שלאחר ההצלחה המשוגעת של "דדפול" מבית המתחרה מארוול צולמו ל"יחידת המתאבדים" השלמות שמטרתם לתצחק את הסרט, וחי נפשי – אפשר ממש לראות את זה. יש כאן פאנץ' ליינים שלא קשורים לכלום, שמוצנחים לתוך סצנות שלא מובילות אליהם בשום אופן. בדיחות לא יכולות לעבוד ככה, אז הן לא, והתוצאה היא רגעי ביזאר מוחלט שבו העורך ג'ון גילרוי מחכה לגל צחוק שלעולם לא יגיע לפני שהוא חותך הלאה.
ברגע הכי גרוע של "יחידת המתאבדים" גונבת הארלי קווין תיק מחלון ראווה סתם כי בא לה, ואז פולטת "אנחנו רעים, זה מה שאנחנו עושים". זה רגע נורא מפני שהוא מהווה תלכיד מושלם של כל הרע שבסרט הזה: הוא לא באמת מצחיק והוא לא באמת מגניב, אבל תסמכו עליו שהוא ימות לפני שהוא יפסיק לנסות.
אחרי שאמרתי את כל זה, אומר גם את זה: לא סבלתי. חלק מזה הוא ציפיות נמוכות מכל נומך ("איש הפלדה" ו"באטמן נגד סופרמן" גרמו לי לייחל למוות, והאמת היא שדי-סי איבדו אותי כבר ב"עלייתו של האביר האפל"), אבל ברור לי שזה לא רק אפקט ה"פחות גרוע משחשבתי". למה? כי האקשן טוב לפרקים, וממש מצוין לאחרים; וכי בתוך כל התפסת-מרובה הזה יש כמה רגעים פשוט נהדרים – כאן שוט נפלא בכיכוב ידיה של המכשפת, שם מיצג אש-בתוך-כוס של דיאבלו, ואי-שם בדיחה אחת של דדשוט שאשכרה מצליחה לעבוד (ליודעי ח"ן: ברור שההיא עם האנשים הלבנים. אם יש לכם מועמדת אחרת, אני רוצה קצת ממה שאתם מעשנים).
ובסוף-בסוף זאת גם הארלי קווין. נכון, היא חתומה על הקטע הנורא ביותר בשעתיים האלה. ונכון, גם בה נתקיים השקר הבסיסי של "יחידת המתאבדים" בכל הנוגע למדד הרוע. ונכון שלישי, היא פחות מגניבה ממה שדייויד אייר חושב שהיא. אבל היא כן מדליקה, הכי מדליקה, ואת שם התואר הזה אי אפשר היה להצמיד לשום דבר שהגיע מדי-סי מאז "האביר האפל".
דייויד אייר הוא כותב ובמאי שהביא זהב לפחות פעם אחת – "סוף המשמרת" – וג'ון גילרוי הוא עורך שאני ממש מעריץ ("חיית הלילה", "פסיפיק רים", "מייקל קלייטון"). הראשון נכשל פה ברוב הממדים הקיימים, השני נכשל באופן לגמרי ספקטקולרי, אבל נראה לי שיהיה זה צדק פואטי למענם לכתוב שבשורה התחתונה אפשר לראות את "יחידת המתאבדים". הסרט הזה הוא שקר, שקר גדול ושמן כמאמר האמריקאים, אבל סבל הוא לא. ניצולי שני הדי-סים האחרונים חייבים להעריך את זה.