יצור ימי אקזוטי שמוחזק כלוא בידי מדענים ואינטרסנטים. אדם אחד שמבין אותו, מתקשר איתו ונקשר אליו. תכנית מתוחכמת לחילוצו והשבתו של היצור אל הים. אמירה מוטמעת על חוסר היכולת שלנו להכיל את השונה. מהר, בלי גוגל, לאיזה סרט חוץ מ"צורת המים" מתאים התקציר הזה?

הדמיון המוזר בין סרטו החדש של גיירמו דל טורו ל"ספלאש", הקומדיה שוברת הקופות מ-1984, הוא קטע מוזר אבל לא בהכרח קטע בעייתי: לצורך העניין, זה ש"אווטאר" הוא ריפ-אוף ביזארי של "פוקהונטס" מעולם לא הפריע לי ליהנות מהחזון הוויזואלי של ג'יימס קמרון. אז לא, הבעיה העיקרית ב"צורת המים" אינה התחושה שכבר היינו בסרט הזה והוא היה עם דריל האנה, אלא הכתיבה המרושלת והגסה. דל טורו חוצה שוב ושוב את הגבול שבין הפשוט לפשטני, בין הנאיבי לאינפנטילי, וכדי להוסיף חטא על פשע צועק מסרים שמוטב ללחוש, אם בכלל יש צורך לבטא אותם. ציפיתי למעשייה מרגשת, והתגובה הרגשית העיקרית שחוויתי הייתה עלבון קל לאינטליגנציה.

אנחנו בשנות ה-60 המוקדמות, שיא המלחמה הקרה. סאלי הוקינס היא אלייזה, אישה אילמת שעובדת כמנקה במתקן סודי שבו מוחזק יצור אמפיבי שנלכד בנהרות דרום אמריקה (דאג ג'ונס). כשהאחראי על האבטחה במתקן (מייקל שאנון) מתעלל ללא אבחנה ביצור הכלוא, רחמיה של אלייזה נכמרים והיא זוממת לחלץ אותו. אבל אפילו החברים הכי טובים שלה, המנקה שעובדת לצדה (אוטקביה ספנסר) והצייר המזדקן שהוא האדם הקרוב ביותר אליה (ריצ'רד ג'נקינס), מסרבים על הסף לשתף פעולה.

כדאי שאבהיר כאן משהו בנוגע לפוזיציה שממנה נכתבות המילים האלה: אני מת על גיירמו דל טורו. פחות על "המבוך של פאן" ויותר על סרטי הז'אנר המובהקים שלו - "ילדים של אף אחד" (אימה), "הלבוי" ו"הלבוי 2" (גיבורי על), "פסיפיק רים" (מדע בדיוני, או ליתר דיוק תת-הז'אנר "רובוטים גדולים מרביצים"). למקסיקני הזה יש טאץ' נהדר שמאפשר לו להמציא מחדש תבניות ישנות, וגם כשהוא פחות טוב (למשל ב"קרימזון פיק", ולטעמי כאמור גם ב"המבוך של פאן") אפשר לסמוך עליו שהוא יביא משהו מעניין לשולחן. לזכותו ייאמר שאת זה הוא עושה גם ב"צורת המים" - בלי להיכנס לספוילרים, קורה כאן משהו שבוודאות לא ראיתם בעבר בסרט על מפגש בין אדם ליצור המשתייך לדגת הים - אבל לגנותו של הסרט שמועמד ל-13 פרסי אוסקר ייאמר כמעט כל דבר אחר.

בעיה גורפת אחת היא פיתוח דמויות המשנה. בעוד שהוקינס וג'נקינס מגלמים אנשים שאפשר להבין אותם ולהתחבר אליהם, שאנון מגלם קריקטורה כפולה - של אבא כל-אמריקאי ושל נבל כל-סדיסטי, כאילו הוחלט להעמיס על הכתפיים שלו את כל עוולות הפטריארכיה מאז ולתמיד. ספנסר מצדה מגלמת נון-דמות; אם תצפו ב"צורת המים", הנה משחק משעשע לדרך חזרה הביתה: נסו לכמת את הדברים שהיא עושה, יוזמת או משנה. לי יצא אפס מוחלט ותובנה אחת, והיא שהמנקה השחורה נמצאת שם אך ורק כדי להשלים קואליציה של דפוקים/שונים/מוחלשים. גם בעלת מום, גם גבר ערירי שמשתייך למיעוט נרדף שלא אחשוף כאן, גם זר (שלא לומר חייזר) וגם שחורה, שלא נפספס חלילה את הפואנטה. זוכרים את האמירה על חוסר היכולת לקבל את השונה? אז ב"ספלאש", קומדיה במשקל קצף גל, הכניסו לנו אותה באנדרסטייטמנט. ב"צורת המים", דרמה מולטי-מועמדת לאוסקר, דל טורו דופק לנו את זה לראש עם פטיש חמש.

עוד לא הזכרתי את הדמות המשמעותית החמישית, המדען/מרגל רוסי רוברט הופסטלר (מייקל סטולברג, שסובל כרגע מחשיפת יתר ברמה של המצרי ההוא מכל הסרטים המצריים). כאן דווקא מצליח התסריט מאת דל טורו ושותפתו לכתיבה ונסה טיילור ליצור משהו מעניין, דמות לא צפויה ואפילו מתפתחת, אך אבוי - היא מתפתחת כל כך הרבה שבישורת האחרונה היא גם מתהפכת ומאבדת את כל הקטע שלה, שהוא אינטגריטי מברזל. והעניין הוא שזה אפילו לא נראה כאילו דל טורו התכוון ליצור כאן איזה מהפך; לא, זה נראה כאילו הוא פשוט התעצל. רצה שהבד-גאי ילמד פיסת אינפורמציה משמעותית ובכלל לא שם לב שכדי לעשות וי על העניין הטכני הזה הוא בוגד בדמותו של המדען.

בכלל, נראה שעצלות היא החטא הקדמון בתסריט של "צורת המים". מילא סיפור שכבר שמענו, מילא מסרים פשטניים/ צדקניים, אבל להחליט שרירותית שהברנש האמפיבי ייאלץ לחכות כך וכך ימים לפני שניתן יהיה לשחרר אותו לחופשי מפני שיש איזה מבדוק יבש שצריך להמתין עד שיתמלא מי גשם וייפתח אל הים? חבר'ה, יש לכם אוטו! אנחנו יודעים את זה כי הוא מרכיב חשוב בעלילה! תעמיסו את האמפיבי, סעו לפאקינג ים ותשחררו את ווילי!

טוב, אני אפסיק לצעוק עכשיו. פשוט כל כך רציתי לאהוב את "צורת המים", כל כך מוצא חן בעיניי הרעיון של פנטזיה למבוגרים (ומבוגרים בלבד במקרה הזה), שהאכזבה כאן היא כלל-מערכתית. כן, יש בסרט הזה רגעים יפים וצילום פנומנלי של דן לאוסטסן ועבודת סאונד שראויה לפסלונים (ואכן מועמדת להם), אבל שום דבר לא מצדיק את התסריט המחורר הזה ואת חוסר האמון המוחלט בשכל הישר של הצופה (ואני מזכיר, הרייטינג של הסרט הזה הוא R. זה לא שהיה צורך להסביר פנים ודברים לבני חמש). אפילו את סוד החיבור הרגשי בין אלייזה ליצור המסתורי - בין האילמת לדג, כן? - דל טורו מתאר לנו במילים הכי מפורשות, הכי בנאליות, כאילו שהיה סיכוי בעולם שנפספס את זה.

כל הסימנים מראים שגיירמו דל טורו ייקח השנה את אוסקר הבימוי. גם זה יהיה עלבון, בעיקר למרטין מק'דונה שאפילו לא מועמד על "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", אבל בבקשה בבקשה - לפחות שהפסל של התסריט לא ילך לרימייק של "ספלאש".

 

זה כמו בסרט ההוא

נדמה שאף אחד לא זוכר כבר את "איש הכוכבים" של ג'ון קרפטנר, אבל הוא צפייה משלימה מתבקשת - או ליתר דיוק חוויה מתקנת נחוצה - ל"צורת המים".

גם כאן יש לנו צימוד של אישה ויצור לא אנושי, גם כאן יש לנו עסק עם הממשלה: קרן אלן, באחד הסרטים המשמעותיים היחידים בהשתתפותה שאינם "שודדי התיבה האבודה", היא אלמנה צעירה. ג'ף ברידג'ס הוא חייזר שלובש את צורתו של בעלה המנוח ויוצא איתה למסע מוויסקונסין לאריזונה אגב תרגילי התחמקות משלטונות החוק, שמעוניינים בסודות המדעיים הטמונים בחייזר ולא בשום דבר אחר.

האפקטים של ILM הספיקו להתיישן, אבל הקסם עדיין נוכח בסרט הזה שיצא באותה שנה שבה "ספלאש" שבר קופות. שלא תטעו, גם "איש הכוכבים" נאיבי, אבל זה בדיוק העניין: הוא תמים. לא מטומטם.